רבי ישי אמנו זצ״ל תשובה || האם צריך הכנעה, חרטה, בושה או רק שמחה ?

בעה"י    

 עניין חשיבות ההכנעה בתשובה

עיין (ספר המידות אות תשובה סעיף ע"א): עִקַּר תִּקּוּן פְּגַם עֲווֹנוֹתָיו-עַל-יְדֵי הַכְנָעָה. (מכאן ראוי לכל בר דעת להבין שאסור להודות להשם על פשעיו ועוונותיו רחמנא ליצן משיבושים כאלו, כי אם להתבייש בהם ולהתחרט ובכדי להבין טוב מה זה הכנעה נביא את המקרה הבא שבו הקב"ה קורא לזה הכנעה). עיין (ספר מלכים פרק כ"א פסוק כ"ח וכ"ט): "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמר: הֲרָאִיתָ כִּי-נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי-נִכְנַע מִפָּנַי לא-אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו" עכשיו נראה איזה הכנעה מדובר ובהמשך נבין להיום כיצד לנהוג, פסוק לפני: "וַיְהִי כִשְׁמעַ אַחְאָב אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶם-שַק עַל-בְּשָרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּק וַיְהַלֵּךְ אַט". הרד"ק מפרש: צם והלך לאט בביתו כאדם דואג והלך יחף. מצודת דוד מפרש: הלך כאדם הדואג ומתאבל ומחשב מה לעשות לתקן הדבר. הרלב"ג מפרש: שלבש בגדי השק שהם עשויים משער קשה והתענה ושכב בלילה בבגדי שק והלך בנחת כאבל וכמנודה. ונשאלת השאלה הרי רבי נחמן מברסלב הקדוש כולם מדברים בשמו על זה שצריך להיות רק בשמחה והרי הוא מביא בספר המידות באות תשובה שהכנעה היא עיקר תיקון כל הפגמים. בו נראה את שיחות הר"ן עיין (שיחות הר"ן שיחה ק"ב): וַאֲפִלּוּ הַיִּסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ לְאִישׁ כָּשֵׁר מֵחֲמַת הַצַּעַר שֶׁל הַחֲרָטָה כְּשֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ אֵיזֶה פְּגָם אוֹ אֵיזֶה עֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, אֲפִלּוּ אִם חַס וְשָׁלוֹם, עָבַר עֲבֵרָה מַמָּשׁ רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהִתְחָרֵט עָלָיו אַף-עַל-פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר גָּדוֹל מְאד וְיִסּוּרִים גְּדוֹלִים עַל שֶׁבָּא לִידֵי מִכְשׁוֹל אוֹ לִידֵי עֲבֵרָה רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף- עַל-פִּי-כֵן גַּם אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין אֵינָם יִסּוּרִין כְּלָל כִּי זֶה הַצַּעַר וְהַיִּסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין הֵם מוֹסִיפִים חַיִּים לְהָאָדָם בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי י-כז): "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים" וְתֵדַע כְּלָל זֶה, כִּי כָּל הַיִּרְאוֹת וְכָל הַיִּסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֵם מְקַצְּרִים וּמְכַלִּים יְמֵי חַיָּיו וְעַל-כֵּן אֵלּוּ הַקַּלֵּי עוֹלָם הָעוֹסְקִים בַּחֲקִירוֹת חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים כְּלָל, כִּי הַיִּסּוּרִים וְהַדְּאָגוֹת שֶׁלָּהֶם מְכַלִּים חַיֵּיהֶם כַּנַּ"ל אֲבָל כָּל הַיִּרְאוֹת וְכָל הַיִּסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵחֲמַת יִרְאַת ה' הֵם מוֹסִיפִים יָמִים וְחַיִּים בִּבְחִינַת "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים" וְגַם אֵלּוּ הַיִּסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵחֲמַת שֶׁעָבַר אֵיזֶה פְּגָם אוֹ עֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, וּמִתְחָרֵט עַל זֶה וְיֵשׁ לוֹ צַעַר גָּדוֹל מִזֶּה, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִים הֵם בְּחִינַת "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים" כִּי הַיִּסּוּרִים שֶׁלּוֹ הֵם מֵחֲמַת שֶׁמִּתְיָרֵא מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֵן מֵחֲמַת רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אוֹ מֵחֲמַת יִרְאַת הָענֶשׁ וְאֵיךְ שֶׁהוּא עַל-כָּל-פָּנִים הוּא בִּכְלַל יִרְאַת ה' כִּי הַכּל מִיִּרְאָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְעַל- כֵּן הִיא מוֹסֶפֶת יָמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל גַּם מִי שֶׁהוּא אִישׁ אֱמוּנָה הַתְּשׁוּבָה שֶׁלּוֹ הִיא יוֹתֵר קַלָּה כִּי הַתְּשׁוּבָה צְרִיכָה לִהְיוֹת תְּשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל דְּהַיְנוּ שֶׁכְּפִי הַתַּעֲנוּג שֶׁהָיָה לוֹ מֵהָעֲבֵרָה כֵּן יִהְיֶה לוֹ מַמָּשׁ צַעַר וְיִסּוּרִים וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה עַל-כֵּן לא הָיָה תַּעֲנוּגוֹ בִּשְׁלֵמוּת בִּשְׁעַת הָעֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, כִּי הָיָה מְערָב בְּיָגוֹן כִּי יָדַע כִּי מָרָה תִּהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה כִּי יִהְיֶה לוֹ ענֶשׁ קָשָׁה וָמַר רַחֲמָנָא לִצְלָן רַק שֶׁלּא הָיָה יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל תַּאֲוָתוֹ עַל-כֵּן תְּשׁוּבָתוֹ קַלָּה יוֹתֵר, כִּי אֵין צָרִיךְ לִסְבּל יִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה כָּל- כָּךְ מֵאַחַר שֶׁגַּם בִּשְׁעַת הָעֲבֵרָה לא הָיָה תַּעֲנוּגוֹ בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל אֲבָל הַמְחַקְּרִים שֶׁאֵין לָהֶם אֱמוּנָה תְּשׁוּבָתָם כְּבֵדָה יוֹתֵר כִּי לא הָיָה לָהֶם יִסּוּרִים כָּל-כָּךְ בִּשְׁעַת הָעֲבֵרָה כִּי הַתְּשׁוּבָה צְרִיכָה לִהְיוֹת תְּשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וכן בעוד לגבי הכנעה יש בספר המידות. עיין ספר המידות אות המתקת דין חלק א' סעיף פ"ח): עַל-יְדֵי הַכְנָעָה מְבַטֵּל הַדִּין. עיין (ספר המידות אות עצבות חלק א' סעיף ה'): עַל-יְדֵי הַכְנָעָה נִתְבַּטֵּל רָעָה וְיָגוֹן. וכן על ידי יראת שמים מוכרח שתהיה הכנעה עיין (ספר המידות אות יראה חלק א' סעיף ט"ו ט"ז י"ז): (ט"ו): מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת-שָׁמַיִם, יָכוֹל לְשַׁבֵּר אֶת לֵב הַמִּתְגָּאִין. (ט"ז): וּמַמְשִׁיךְ אֶת הַשְּׁכִינָה בָּעוֹלָם. (י"ז): וּבָא לִידֵי הַכְנָעָה. (וכאן גם רואים שאמונה גורמת הכנעה). עיין (ספר המידות אות ענווה חלק א' סעיף ג'): עַל-יְדֵי אֱמוּנָה בָּא הַכְנָעָה. וכן (ספר המידות אות ענווה חלק א' סעיף ט"ז): מִי שֶׁאֵין בּוֹ הַכְנָעָה, אֵין בּוֹ יִרְאָה. עיין (ספר דרכי צדק אות א'): הבעל שם טוב זיע"א גילה שאף על פי שאדם מתפלל בדבקות גדול ואהבה ויראה כראוי, מכל מקום יזהר שיהיה לו הכנעה לפני השם יתברך כראוי גם כן, כי פעם אחת התפלל עם תלמידיו בדבקות גדול ולא היה להם הכנעה והיה קטרוג גדול מלמעלה, רק אחד היה מתפלל בהכנעה וניצולו על ידי זה. עיין (ספר המידות אות תשובה חלק א' סעיף כ"ו): הָעוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵרָה וּמִתְחָרֵט בָּהּ, מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו. (שימו לב לדיוק לא רק על אותו עוון כל עוונותיו. וכן צריך להבין את ההפך, אם חס ושלום אומר תודה על העוון הופך דרכי התשובה מחרטה להפך מכך ובסוף יחייבו אותו על כל עוונותיו. כי תודה כלשון רבנו הקדוש אומרים רק שיוצאים מצרה ועוון הוא הצרה הכי גדולה כמו שנראה).

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ב'): כִּי תּוֹדָה מְבִיאִין כְּשֶׁיוֹצְאִין מִצָּרָה, כִּי כְּשֶׁנוֹפְלִין לְאֵיזֶהוּ צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי עִקָּר הַצָּרָה בַּלֵּב, כִּי הַלֵּב יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי י"ד): "לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ" כִּי "הַלֵּב מֵבִין" (בְּרָכוֹת ס"א), וְעַל כֵּן הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר וַאֲזַי, בִּשְׁעַת הַצָּרָה, מִתְכַּנְּסִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים-אֶל הַלֵּב, כְּמוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ צָרָה בְּאֵיזֶהוּ מָקוֹם, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי מִתְכַּנְּסִים כֻּלָּם אֶל הֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵצָה כְּמוֹ-כֵן נִתְקַבְּצִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים-אֶל הַלֵּב, לְבַקֵּשׁ עֵצָה וְתַחְבּוּלָה כְּנֶגֶד הַצָּרָה וַאֲזַי הֵם שׁוֹטְפִים עַל הַלֵּב, וְאָז הַלֵּב בְּצָרָה וּבְדחַק גָּדוֹל, כִּי לא דַי שֶׁהַלֵּב דּוֹאֵג בְּעַצְמוֹ, כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם, אַף גַּם הַדָּמִים שׁוֹטְפִין עָלָיו וּמְצֵרִין לוֹ מְאד וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, צָרָה לָאָדָם, הַלֵּב דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ לְנַעֲנֵעַ מֵעַצְמוֹ וּלְהַשְׁלִיכָם מֵעָלָיו, וְעַל כֵּן הוּא דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁעַת הַצָּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה, אֲזַי חוֹזְרִין תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים לֵילֵךְ כַּסֵּדֶר בְּתוֹךְ שְׁבִילֵי הַגּוּף וְעַל כֵּן הַתּוֹדָה, שֶׁהִיא בָּאָה כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה, הִיא מְכֻנָּה בְּשֵׁם הֲלָכָה, עַל שֵׁם תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים, שֶׁהוֹלְכִין כַּסֵּדֶר כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה כַּנַּ"ל.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז'): כִּי עִקָּר הָרַחֲמָנוּת הוּא כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ נוֹפְלִין, חַס וְשָׁלוֹם, בַּעֲווֹנוֹת, רַחֲמָנָא לִצְלָן, כִּי זֶהוּ הָרַחֲמָנוּת הַגָּדוֹל מִכָּל מִינֵי רַחֲמָנוּת כִּי כָל הַיִּסּוּרִים הַקָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם נֶחֱשָׁבִים כְּלָל כְּנֶגֶד הַמַּשּׂאוֹי הַכָּבֵד שֶׁל עֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם כִּי כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹפְלִים בַּעֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, זֶהוּ מַשּׂאוֹי כָּבֵד מְאד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשָּׂא כְּלָל הַמַּשּׂאוֹי הַכָּבֵד הַזֶּה, בִּבְחִינַת: "כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי" (תְּהִלִּים ל"ח)כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל מֵאַיִן הֵם לְקוּחִים, וְיוֹדֵעַ רוּחָנִיּוּת וְדַקּוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל-הוּא יוֹדֵעַ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם רְחוֹקִים לְגַמְרֵי מֵעָווֹן, וְאֵין עָווֹן שַׁיָּךְ לָהֶם כְּלָל כְּלָל לא, לְפִי גּדֶל קְדֻשָּׁתָם מִשָּׁרְשָׁם וְגדֶל דַּקּוּתָם וְרוּחָנִיּוּתָם וְעַל כֵּן כָּל הַיִּסּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם נֶחֱשָׁבִים לְמַשּׂאוֹי כְּנֶגֶד הַמַּשּׂאוֹי הַכָּבֵד שֶׁל עֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, רַחֲמָנָא לִצְלָן וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לָאָדָם יִסּוּרִים, אִם אֵין בָּהֶם עֲווֹנוֹת, אֵינָם נֶחֱשָׁבִים לְיִסּוּרִים כְּלָל(שַׁבָּת נ"ה): 'אֵין יִסּוּרִין בְּלא עָוֹן' שֶׁכְּשֶׁאֵין בָּהֶם עָווֹן, אֵינָם יִסּוּרִים כְּלָל, כִּי עִקָּר הַיִּסּוּרִים הֵם רַק כְּשֶׁנּוֹפְלִים בַּעֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, וְזֶהוּ עִקָּר הָרַחֲמָנוּת, לְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל-עַם קָדוֹשׁ, לְהוֹצִיאָם מֵהַמַּשּׂאוֹי הַכָּבֵד שֶׁל עֲווֹנוֹת. (לכן חייב הכנעה, חרטה, בושה).

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ל"ח): וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת י"ב:): 'הָעוֹבֵר עֲבֵרָה וּמִתְבַּיֵּשׁ בָּהּ מוֹחֲלִין לוֹ מִיָּד', כִּי הָעֲבֵרָה מַכְנִיס בָּאָדָם רוּחַ שְׁטוּת, וְעַל-יְדֵי בּוּשָׁה מַחֲזִיר הַמּחִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אָז תָּבִין יִרְאַת ה'". 

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ל"ח): וְרוֹאֶה פְּחִיתוּתָיו וּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא כִּי עַד עַכְשָׁו הִשְׁלִיךְ חַטּאתָיו אַחַר כְּתֵפָיו וְלא עִיֵּן בָּהֶם, וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיּוֹדֵעַ אוֹתָם, אֲזַי נִכְנָס בּוֹ בּוּשָׁה גְּדוֹלָה עַל גּדֶל פְּשָׁעָיו, כְּנֶגֶד רַב וְשַׁלִּיט עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין. וְהַבּוּשָׁה הַזּאת עֲדַיִן אֵינֶנָּה בְּפעַל, הַיְנוּ שֶׁהַבּוּשָׁה הוּא בַּפְּנִימִיּוּת, וְאֵין מִתְגַּלֶּה עַל פָּנָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ס"ט): "כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנַי" כִּי זאת הַבּוּשָׁה הִיא קדֶם הַתְּשׁוּבָה, וְזֶה יָדוּעַ אֵין דּוֹמֶה בֶּן כְּפָר לְבֶן כְּרָךְ כָּל מַה שֶּׁמְּקרָב בְּיוֹתֵר אֶל הַמֶּלֶךְ בָּשְׁתּוֹ גָּדוֹל וְכָל מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּיוֹתֵר בִּכְבוֹד הַמֶּלֶךְ, הוּא בּוֹשׁ יוֹתֵר מֵהַמֶּלֶךְ וְקדֶם הַתְּשׁוּבָה, עֲדַיִן יְדִיעָתוֹ בִּקְטַנּוֹת עַל-יְדֵי-זֶה בָּשְׁתּוֹ אֵינוֹ בְּפעַל עַל פָּנָיו, כִּי חַטּאתָיו מְטַמְטְמִין שִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, עַל-יְדֵי רוּחַ שְׁטוּת שֶׁבְּקִרְבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סוֹטָה ג'): 'אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אלא עם כן נכנס בו רוח שטות', אֲבָל אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, וּמֵסִיר מִמֶּנּוּ הַטִּפְּשׁוּת, וְנִתּוֹסֵף בּוֹ שִׂכְלוֹ אֲזַי הוּא מִתְבַּיֵּשׁ בְּיוֹתֵר, וְנִתְגַּלֶּה הַבּוּשָׁה עַל פָּנָיו. (בהמשך): כִּי עַל יְדֵי הַבּוּשָׁה הוּא מִתְפַּלֵּל וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל עֲווֹנוֹתָיו.

(לכן אנו רואים שרבנו הקדוש מייחס למי שהוא בעל אמונה ויראת שמיים וענווה ועוסק בתשובה חייב שתהיה לו הכנעה. והיום קשה לאנשים לצום וללבוש שק וכן רבנו הקדוש אמר שמי שהיה אצלו על ראש השנה אינו צריך לתענית. אבל עניין ההכנעה והדאגה מעבירות שבידו חשוב ואף מוסיף ימים כלשונו בשיחות הר"ן, העיקר שהכל יהיה עם שכל נכון, כלומר אסור ליפול למרה שחורה ודיכאון וכן לא כל הזמן להיות כך, אלא לעיתים מסוימים כמו שאביא בהמשך אבל מי שאומר לאנשים בשם רבי נחמן הקדוש שצריך רק להיות שמח כל הזמן ואף להודות להשם על העבירות זה עיוות דברי רבנו הקדוש וחז"ל הקדושים, רבנו הקדוש פשוט נתן מינון לכל דבר ואף ציין שמצווה להיות הרבה בשמחה על הנקודות הטובות שבו והיותו יהודי, אבל פעם ביום כאשר מתבודד שעושה חשבון נפש צריך הכנעה וגם במהלך היום השמחה היא מה שכתוב "וגילו ברעדה" לא הוללות).

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ד): וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאד בְּכָל הַכּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד כִּי טֶבַע הָאָדָם-לִמְשׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל- כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא אַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאד, עִם כָּל זֶה הוּא רַק בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, וְרָאוּי לִקְבּעַ לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה כִּי מִלֵּב נִשְׁבָּר בְּקַל יְכוֹלִין לָבוֹא לְמָרָה שְׁחֹרָה, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְכוֹלִין לִכָּשֵׁל עַל-יְדֵי שִׂמְחָה, חַס וְשָׁלוֹם, לָבוֹא לְאֵיזֶה הוֹלֵלוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי זֶה קָרוֹב יוֹתֵר לָבוֹא מִלֵּב נִשְׁבָּר לְמָרָה שְׁחֹרָה עַל-כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר. (בו נראה האם מדובר בשמחה חיצונית)

 עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה כ"ב): וּלְשִׂמְחָה זוֹכִין עַל-יְדֵי בְּחִינוֹת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְכוּ' כַּנַּ"ל אַךְ עִקַּר שְׁלֵמוּת הַשִּׂמְחָה הוּא עַל-יְדֵי יִרְאָה, כִּי "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" כְּתִיב (תְּהִלִּים ב) (ברכות ל:), הַיְנוּ, עִקַּר הַגִּילָה וְהַשִּׂמְחָה הִיא עַל- יְדֵי תְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת יִרְאָה כַּנַּ"ל.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ה'): וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ד): "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי".

ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה י"ב): כִּי הַשִּׂמְחָה בָּא מֵהַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ד): "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי", וְהַלֵּב הוּא בִּינָה.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה קע"ה): כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י, הַיְנוּ שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה תִּהְיֶה מִשִּׂמְחָה כִּי בִּינָה לִבָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַלֵּב מֵבִין", וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הִיא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ד): "נָתַתָּ שִׂמְחָה בְלִבִּי", וּמִשָּׁם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה נִמְתָּק הַבְּכִיָּה וְהָבֵן. 

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ב): בְּעִנְיַן הַהַכְנָעָה טוֹעִים הָעוֹלָם הַרְבֵּה כִּי הֲלא כַּמָּה אָנוּ מְיַגְּעִין עַצְמֵנוּ בַּעֲבוֹדוֹת וּבִתְפִלָּה כְּדֵי לָצֵאת מִמּחִין דְּקַטְנוּת לְמחִין דְּגַדְלוּת, וְאִם-כֵּן אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַהַכְנָעָה בִּפְשִׁיטוּת, כִּי אִם-כֵּן הוּא נִכְנָס לְקַטְנוּת, וְעַל-כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה דַּעַת.

 עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה קצ"ז): כִּי בְּוַדַּאי אֵין זֶה מַעֲלַת הָעֲנָוָה, לְהַרְאוֹת עַצְמוֹ בִּכְפִיפַת ראשׁ בְּדֶרֶךְ שְׁטוּת כְּאִלּוּ הוּא עָנָו, כִּי זֶה עֲנָוָה פְּסוּלָה, וְעִקַּר הָעֲנָוָה כְּשֶׁהִיא בְּחָכְמָה. 

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה רי"ט): וְהָעִנְיָן, שֶׁיִּרְאָה בְּחִינַת מַלְכוּת הוּא בְּחִינַת הַכְנָעָה, וְזֶה שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים י): "מָה ה' אֱלקֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה", שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל וְשׁוֹאֵל מֵהֶם יִרְאָה, כִּי שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ, הוּא בְּחִינַת הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת, כְּמוֹ הַשּׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ(אָבוֹת פֶּרֶק ג'): "אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת" (כַּמּוּבָא כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים): וּמַלְכוּת הוּא בְּחִינַת ענִי וְהַכְנָעָה, כִּי 'אֵין מֶלֶךְ בְּלא עָם', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת 'עֲנִיּוּת דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם' (כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר): הַיְנוּ שֶׁמִּדַּת הַמַּלְכוּת אֵין לָהּ מִצַּד עַצְמָהּ כְּלוּם, כִּי אִם עַל-יְדֵי הָעוֹלָם נִתְגַּלֶּה מִדַּת הַמַּלְכוּת, כִּי 'אֵין מֶלֶךְ בְּלא עָם', נִמְצָא שֶׁמִּדַּת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת יִרְאָה, הִיא בְּחִינַת ענִי וְהַכְנָעָה וְעַל-כֵּן בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה שֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִרְאָתוֹ, הִכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְיִשְׂרָאֵל כִּבְיָכוֹל, וּבִקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיְּקַבְּלוּ מַלְכוּתוֹ וְהִבְטִיחַ לָהֶם כַּמָּה הַבְטָחוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת יט): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" וְכוּ', שֶׁכָּל אֵלּוּ הַהַבְטָחוֹת הֵם בְּחִינַת הַכְנָעָה, וְכָל זֶה הָיָה בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִרְאָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם כ): "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" וְכוּ', כִּי כָּל זֶה הָיָה בִּשְׁבִיל הַיִּרְאָה שֶׁהִיא בְּחִינַת מַלְכוּת כַּנַּ"ל, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ כַּנַּ"ל, וְזֶהוּ: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ", 'ה' מָלָךְ' הַיְנוּ כְּשֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ אֲזַי "גֵּאוּת לָבֵשׁ", שֶׁהִלְבִּישׁ וְצִמְצֵם אֶת גַּאֲוָתוֹ וְהִקְטִין אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל כַּנַּ"ל. (לפי רבנו הקדוש הכנעה זה לא בראות החיצונית אלא בליבו ודעתו יודע שכל חיותו וכל הדברים בחייו חוץ מבחירתו להיות צדיק או רשע הם מהשם יתברך ואין לו מעצמו כלום וזה מתבטא בעיקר בתפילות שלו ששואל ומבקש הכל מהשם יתברך כי מודע בדעת שלמה שהוא בסך הכל נברא וכל כוחותיו ויכולותיו נתונים לו מהשם יתברך מעצם יצירתו כך ועליו להתהלך לפני השם בכל כוחו בדרך הצדיקים ולא הרשעים חס ושלום.

וכן ליקטתי פה הרבה מראה מקומות ששופכים אור ודעת על איזה שמחה רבנו הקדוש מדבר ואיזה סוג עבודה צריך ושכיום ריבוי השמחה שכביכול מציגים או ריבוי ראיית הכל טוב בצורה מעוותת עד שאומרים לומר תודה על עבירות רחמנא ליצלן זה עיוות דברי רבנו הקדוש וחז"ל הקדושים.