רבי ישי אמנו זצ״ל שאלות ותשובות || איפה רבי נתן זצ"ל אומר להודות על הצרה ?

ישראל, שאלה: איפה רבי נתן זצ"ל אומר להודות על הצרה ?

תשובה: ישראל עכשיו אראה לך דיוק הדברים ושרבי נתן זצ"ל לא אומר להגיד תודה על הצרה אלא על ההרחבות בתוך הצרה וכן על צרות קודמות שניצול מהם. וכן זה בדיוק מה שרבי נחמן זי"ע כותב.

כי היום עושים עניין מזה כאילו שכל זה עיקר דעת רבי נחמן מברסלב זי"ע, וגם מעוותים ושוברים את הכלים בין טוב לרע וההסתכלות הנכונה, ומנסים לומר כאילו שאין רע והכל טוב באותו קנה מידה, ולכן גם מעוותים אח"כ בנושא החמור של עבירות שהוא רע, ונקרא רשע בזמן חטא עד עשותו תשובה וכו', וכבר הזהיר הנביא על זה (ישעיה פרק ה' פסוק כ'): "הוֹי הָאמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ שָמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" וכן (בשולחן ערוך סימן קט"ו סעיף א'): מפני שמותר האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל, קבעו ברכת אתה חונן ראש לאמצעיות, שאם אין בינה אין תפילה. (הבאר היטב על זה מביא): בינה – וכן מבדילין במוצאי שבת ויום טוב לפי שהוא חכמה שאדם מבדיל בין דבר לדבר ולכן קבעוהו בברכת החכמה. (ונבין תכף בהמשך כמה חשוב יכולת ההבדלה שבלעדיה אין בינה או תפילה נכונה כלשון השולחן ערוך).

המקום היחידי בליקוטי מוהר"ן שבו מוסבר על תודה והודאה הוא תורה ב' חלק ב' וזה לשונו לגבי מתי ועל מה אומרים תודה – כִּי תּוֹדָה מְבִי אִין כְּשֶׁיוֹצְאִין מִצָּרָה, כִּי כְּשֶׁנוֹפְלִין לְאֵיזֶהוּ צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי עִקָּר הַצָּרָה בַּלֵּב, כִּי הַלֵּב יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי י"ד): "לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ" כִּי "הַלֵּב מֵבִין" (בְּרָכוֹת ס"א), וְעַל כֵּן הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר וַאֲזַי, בִּשְׁעַת הַצָּרָה, מִתְכַּנְּסִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים-אֶל הַלֵּב, כְּמוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ צָרָה בְּאֵיזֶהוּ מָקוֹם, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי מִתְכַּנְּסִים כֻּלָּם אֶל הֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵצָה כְּמוֹ-כֵן נִתְקַבְּצִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים-אֶל הַלֵּב, לְבַקֵּשׁ עֵצָה וְתַחְבּוּלָה כְּנֶגֶד הַצָּרָה וַאֲזַי הֵם שׁוֹטְפִים עַל הַלֵּב, וְאָז הַלֵּב בְּצָרָה וּבְדחַק גָּדוֹל, כִּי לא דַי שֶׁהַלֵּב דּוֹאֵג בְּעַצְמוֹ, כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם, אַף גַּם הַדָּמִים שׁוֹטְפִין עָלָיו וּמְצֵרִין לוֹ מְאד וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, צָרָה לָאָדָם, הַלֵּב דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ לְנַעֲנֵעַ מֵעַצְמוֹ וּלְהַשְׁלִיכָם מֵעָלָיו, וְעַל כֵּן הוּא דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁעַת הַצָּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה, אֲזַי חוֹזְרִין תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים לֵילֵךְ כַּסֵּדֶר בְּתוֹךְ שְׁבִילֵי הַגּוּף וְעַל כֵּן הַתּוֹדָה, שֶׁהִיא בָּאָה כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה, הִיא מְכֻנָּה בְּשֵׁם הֲלָכָה, עַל שֵׁם תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים, שֶׁהוֹלְכִין כַּסֵּדֶר כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה כַּנַּ"ל.

 שים לב לדיוק, תודה זה לא על הצרה עצמה, אלא כשיוצאים ממנה, וזה המקור שהוצא מהקשרו נביא אותו ונסביר – עיין (ליקוטי הלכות הלכות פריקה וטעינה הלכה ד' סעיף י"ד): כי באמת אם היו הכל שומעים לקול הצדיקי אמת לילך בדרך זה להאמין תמיד בהש"י שהכל לטובה וליתן שבח והודיה תמיד להש"י בין בטובו בין בעקו כ"ש בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר, בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגליות לגמרי וכבר היתה גאולה שלימה.

על זה נאמר שהתורה ענייה במקום אחד ועשירה במקום אחר, כי בכדי לבין תורה צריך לדעת את כולה, כי לפעמים במקום אחר מוסבר הסבר ששופך אור והבנה על המקום הקודם, ששם נאמר בצמצום על סמך שאתה מכיר עוד דיבורים סביב הנושא משאר מקומות.

למה ענייה במקום אחד כי מי שמסתכל רק על המראה מקום הזה אומר לעצמו הנה רבי נתן זצ"ל אומר להודות בעקו דהינו בצרה. אבל שרואה הסברים שלו במקומות אחרים, נהייה כמו עשיר בעל הרבה ידע שמבין יותר ברור,כי אז יראה שמסביר שצריך להודות בזמן צרה על ההרחבות בתוך הצרה ולא על הצרה בעצמה. לדוגמא אדם מגלה שחבר חולה במחלה סופנית לא עלינו, והכל נראה עבוד (הנה הצרה), ואז פתאום החבר מוצא בהשגחה דרך מכר רופא מומחה, אבל יודע שהעלויות הרבה, ואז הרופא פתאום מסכים לעזור בחינם.

כל הרגעים של מציאת הרופא, וההסכמה שלו לעזור בחינם, בעיני החבר שרוצה לעזור זה רגעי הרחבה בתוך הצרה, רגעים של תקווה, שהנה אולי הכל יסתדר, אבל בכל זאת עדיין לא הסתדר לגמרי, שזה נקרא הרחבות בתוך הצרות, ועל ידי הודאה על ההרחבות יכול למשוך ישועה שיתרחב לגמרי ותעבור הצרה. כי אצל הקב"ה מאד חשוב הציפייה לישועה וזה אחד הדברים ששואלים ביום אחרון האם ציפית לישועה. והנה מראה מקומות מרבי נתן זצ"ל שמסביר יותר כוונתו.

עיין (ליקוטי הלכות הלכות פריקה וטעינה הלכה ד' סעיף י"ב): בפרט בגלות הזה אשר תכפו עלינו צרות ואין לנו חיות כ"א ע"י ההרחבות שהש"י מרחיב לנו בין צרה לצרה וגם בתוך הצרה בעצמה יש הרחבות גדולות בבחי' בצר הרחבת לי כ"ש בסי' קצ"ה. (ובהמשך): ע"כ עיקר העצה הוא דרך הנ"ל להרגיל עצמו בתודה והודאה להש"י שהוא בחי' שעשוע עוה"ב, להודות ולהלל להש"י על כל החסדים והנפלאות שעשה עמנו עד הנה והוציאו ומילט נפשו מכמה צרות ותלאות בגוף ונפש וממון, כמו שאומרים בשבת ויו"ט בנשמת אלו פינו מלא שירה וכו' אין אנו מספיקים להודות לך וכו' על אחת מאלף א"א ור"ר פעמים הטובות וכו' שעשית עם אבותינו ועמנו. וכן אומרים בכל יום ג"פ נודה לך וכו' על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכו'. כי על כל אדם שבעולם בודאי כבר עבדו כמה צרות וניצול מהם או שניצול מכמה צרות שראה שבאו על אחרים והוא ניצול מהם מעיקרא שלא באו עליו. (ובהמשך): וגם בתוך הצרה בעצמה בודאי יש כמה הרחבות אם יסתכל עליהם בעין האמת וכנ"ל. ועל כל זה יתן תודה והודאה והלל להש"י ועי"ז יזכה להנצל מהצרה. 

ועיין (ליקוטי הלכות הלכות כלאי בהמה הלכה ד' אות ט"ז): אבל כשיודע ומאמין שהכל נמשך ממנו יתברך שהוא אחד הפשוט בתכלית הפשיטות שכל כוונתו יתברך לטובה תמיד בוודאי ימצא בתוך כל הצרות הרחבות גדולות לנחם ולשמח את עצמו להיות מודה על העבר וצועק להבא ועל ידי זה יתבטלו כל הצרות לגמרי כנ"ל. (שים לב לדיוק, מודה על העבר דהינו צרות אחרות שה' הרחיב לו והוציאו מהצרה, ואז לבקש על העתיד שגם עכשיו ירחיב לו לגמרי ותתבטל הצרה). 

עיין (ליקוטי הלכות הלכות ברכת ההודאה הלכה ו' סעיף י"): וְעַל יְדֵי שֶׁיְּבַקֵּשׁ וְיִמְצָא הַרְחָבוֹת רַבּוֹת בְּתוֹךְ הַצָּרוֹת בְּעַצְמָן בִּבְחִינַת בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִי כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר בָּזֶה הַרְבֵּה בְּהִלְכוֹת כִּלְאֵי בְּהֵמָה הַנַּ"ל. וְעַל יְדֵי שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל הַסּוֹף הָאַחֲרוֹן וְכוּ' כַּנַּ"ל שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אַיְתוּ אַשְׁלֵי וּמוֹשְׁחוּ וְכוּ' כַּנַּ"ל, עַד שֶׁיַּהֲפךְ וְיָמִיר הַכּל לְטוֹבָה בִּבְחִינַת מַה שֶּׁמְּבאָר עַל פָּסוּק שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.

 עיין (ליקוטי הלכות הלכות כלאי בהמה הלכה ד' סעיף ח'): רק צריכין ליתן רוח בדעתו למצוא הרחבות גם בתוך הצרות בעצמן ולהביא תודה והודאה בכל עת כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה בחי' בצר הרחבת לי כנ"ל וכשארז"ל על פוק אך לא בעי ישלח יד (איוב ל') וכתיב ולא יעיר כל חמתו שזה בחי' ורווח תשימו בין עדר ובין עדר הנאמר ביעקב אבינו שדרשו רז"ל על הצרות והגליות שכיוון יעקב במה שלא עירב כלאים ליתן ריווח בין הצרות. 

עיין (ליקוטי הלכות הלכות פריקה וטעינה הלכה ד' סעיף כ"ח): וע"כ צריכין לילך מאד מאד עם העצות הנ"ל להסתכל בכל פעם על עוצם ההרחבות והישועות והנפלאות שכבר עשה עמנו וכו' כנ"ל ולמצוא הרחבות גם בתוך הצרות בעצמם כנ"ל ועי"ז יהיה רגיל תמיד ליתן שבח והודיה אליו ית' על כל אשר עד כה עזרנו בנפלאותיו העצומים.

שים לב טוב לדיוק: מזכיר את ההרחבות שזה בצר הרחבת לי שרבנו זי"ע עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה קצ"ה): בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי (תְּהִלִּים ד), הַיְנוּ שֶׁגַּם אֲפִלּוּ בְּהַצָּרָה בְּעַצְמָהּ, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַרְחִיב לָנוּ, כִּי אִם יִסְתַּכֵּל הָאָדָם עַל חַסְדֵּי ה' יִרְאֶה, שֶׁאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵצֵר לוֹ, גַּם בְּהַצָּרָה בְּעַצְמָהּ, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַרְחִיב לוֹ, וּמַגְדִּיל חַסְדּוֹ עִמּוֹ, וְזֶה: "בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי", הַיְנוּ אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַצָּרָה בְּעַצְמָהּ, נָתַתָּ לִי הַרְחָבָה בְּתוֹכָהּ, מִלְּבַד מַה שֶּׁאָנוּ מְצַפִּים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹשִׁיעֵנוּ בְּקָרוֹב מִכָּל הַצָּרוֹת, וְיֵיטִיב עִמָּנוּ מְאד, אַךְ אֲפִלּוּ גַּם בְּהַצָּרָה בְּעַצְמָהּ מַרְחִיב לָנוּ.

שים לב שגם פה רבנו זי"ע מזכיר לראות ההרחבות כרגעי חסד, ואת הצרה כצרה, ומסיים ומקווים שבקרוב יושיענו מכל הצרות וכן רבי נתן זצ"ל ממשיך – על כן עיקר העצה הוא דרך הנ"ל להרגיל עצמו בתודה והודאה על כל החסדים והנפלאות שעשה עמנו עד הנה והוציאו ומילט נפשו מכמה צרות ותלאות בגוף ונפש וממון, דהינו צרות העבר שנפטרנו מהם עליהם להודות וכן על ההרחבות כרגע בצרה וזה יגרום שבעזרת ה' יתברך יושענו מהצרה הנוכחית ולא חס ושלו להודות על הצרה בכללותה.

ואני מציע לכל אחד שחושב שזה דעת רבי נחמן זי"ע שיקרא את הסיפור של הנסיעה שלו לארץ ישראל בשבחי הר"ן ושם עבר עליו הרבה צרות ויסורים ויראה שפעם אחת לא אמר תודה על צרותיו והדברים ברורים.

כסף משנה על הרמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג' הלכה ו'. –   אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלים ממנה.

​והלכות תעניות פרק א' הלכה ב' – וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ (לא יודו) וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה-כה) 'עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ' וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם.

ובאמת הכל לטובה ואין רע יורד מלמעלה אבל כשיורד בצורת דין אפילו שלטובה חייב לנסות להמתיק את זה לחסד לכן לא מודים על הצרה בכללותה אלא על ההרחבות בכדי להמתיק כל הצרה ולצאת מדין לחסד.

וכן אין אזכור לזה בכל ליקוטי מוהר"ן או שיחות הר"ן או חיי מוהר"ן ששם מסופר כמה רצה להמתיק גזרת הגיוס והיה מרבה בתפילות ריקודין והמחאת כף ולא מוזכר שהודה לה' על זה כהמתקה, בליקוטי מוהר"ן אומר בתורה ב' חלק ב' שמודים כשיוצאים מן הצרה. וכן בספר המידות, בפרט באות המתקת דין, וכמובן שאם היה מונח כזה להודות על צרה בכללותה כפעולה של המתקת דין היה מזכיר זאת. רבנו הקדוש, דווקא אומר לעשות כדעת ההלכה. עיין (בספר המידות אות המתקת דין חלק א' סעיף ט'): אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר-דִּינוֹ שֶׁל אָדָם: צְדָקָה, צְעָקָה, שִׁנּוּי הַשֵּׁם, שִׁנוּי מַעֲשֶׂה. (ולא הודאה על הצרה). ובהלכה מובא כל הדברים הללו. רק רבי נתן זצ"ל אמר להודות על ההרחבות בזמן צרה ולא על הצרה עצמה ודבריו הוצאו מהקשר לצערנו ומופצים ברבים ועוד הוצאו מהקשרם בצורה יותר גרועה בלהודות על זה שאדם נפל בעבירה קשה להודות לה' שלא עזר לו השם יצילנו מדעות משובשות כאלו וזה עוד מופץ ברבים רק אניח פה הלכות תשובה להרמב"ם זצ"ל שהם הלכות תשובה היחידים ביהדות ורבנו זי"ע לא אמר עליהם שום דבר כי נהג לפיהם ועליהם התבטא שהרמב"ם היטיב לעשות. 

עיין (משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות תשובה פרק ה): א. רְשׁוּת כָּל אָדָם נְתוּנָה לוֹ: אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ג,כב), כְּלוֹמַר הֵן מִין זֶה שֶׁל אָדָם הָיָה אֶחָד בָּעוֹלָם, וְאֵין לוֹ מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן, שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהָרָע וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ, וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּעַכֵּב עַל יָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב אוֹ הָרָע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ".

ב. אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי הָאֻמּוֹת וְרֹב גּוֹלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא כָּל אָדָם וְאָדָם רָאוּי לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם, אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל, אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי, אוֹ כִּילִי אוֹ שׁוּעַ; וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו, וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים, אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵיזֶה דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג, לח), כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לֹא לִהְיוֹת טוֹב, וְלֹא לִהְיוֹת רַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ; וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ, וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל־חֲטָאָיו" (איכה ג, לט). וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ, וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת, רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ, שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו, "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג, מ).

ג. וְדָבָר זֶה עִקָּר גָּדוֹל הוּא, וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע" (דברים ל, טו), וְכָתוּב "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו): כְּלוֹמַר שֶׁהָרְשׁוּת בְּיֶדְכֶם; וְכָל שֶׁיַּחְפֹּץ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׁה בְּנֵי הָאָדָם, עוֹשֵׂה, בֵּין טוֹבִים בֵּין רָעִים. וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן נֶאֱמַר "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם" (דברים ה, כה) כְּלוֹמַר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא כּוֹפֶה בְּנֵי הָאָדָם וְלֹא גּוֹזֵר עֲלֵיהֶן לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה, אֶלָּא לִבָּם מָסוּר לָהֶם.

ד. אִלּוּ הָיָה הָאֵל גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, אוֹ אִלּוּ הָיָה שָׂם דָּבָר שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֶת הָאָדָם בְּעִקַּר תּוֹלַדְתּוֹ לְדֶרֶךְ מִן הַדְּרָכִים, אוֹ לְמַדָּע מִן הַמַּדָּעוֹת, אוֹ לְדֵעָה מִן הַדֵּעוֹת, אוֹ לְמַעֲשֶׁה מִן הַמַּעֲשִׂים, כְּמוֹ שֶׁבּוֹדִים מִלִּבָּם הַטִּפְּשִׁים הוֹבְרֵי שָׁמַיִם, הֵיאַךְ הָיָה מְצַוֶּה לָנוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים עֲשֵׂה כָּךְ וְאַל תַּעֲשֶׂהָ כָּךְ, הֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי רִשְׁעֲכֶם, וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ כְּבָר נִגְזַר עָלָיו, אוֹ תּוֹלַדְתּוֹ תִּמְשֹׁךְ אוֹתוֹ לְדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָזוּז מִמֶּנּוּ. וּמַה מָּקוֹם הָיָה לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּבְאֵיזֶה דִּין וְאֵיזֶה מִשְׁפָּט נִפְרָע מִן הָרָשָׁע אוֹ מְשַׁלֵּם שָׂכָר לַצַּדִּיק, "הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח,כה). וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר הֵיאַךְ יִהְיֶה הָאָדָם עוֹשֵׂה כָּל מַה שֶּׁיַּחְפֹּץ, וְיִהְיוּ מַעֲשָׂיו מְסוּרִין לוֹ, וְכִי יֵעָשֶׂה בָּעוֹלָם דָּבָר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת קוֹנוֹ וּבְלֹא חֶפְצוֹ, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר "כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה', עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ"  (תהלים קלה, ו). דַּע שֶׁהַכֹּל בְּחֶפְצוֹ יֵעָשֶׂה, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ מְסוּרִין לָנוּ. כֵּיצַד? כְּשֵׁם שֶׁחָפֵץ הַיּוֹצֵר לִהְיוֹת הָאֵשׁ וְהָרוּחַ עוֹלִים לְמַעְלָה, וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ יוֹרְדִים לְמַטָּה, וְהַגַּלְגַּל סוֹבֵב בְּעִגּוּל, וְכֵן שְׁאָר בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם לִהְיוֹת כְּמִנְהָגָן שֶׁחָפֵץ בּוֹ. כָּכָה חָפֵץ לִהְיוֹת הָאָדָם רְשׁוּתוֹ בְּיָדוֹ, וְכָל מַעֲשָׂיו מְסוּרִין לוֹ, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ לֹא כּוֹפֶה וְלֹא מוֹשֵׁךְ, אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּבְדַעְתּוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֵל עוֹשֶׂה כָּל שֶׁהָאָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת. לְפִיכָךְ דָּנִין אוֹתוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו: אִם עָשָׂה טוֹבָה, מְטִיבִין לוֹ; וְאִם עָשָׂה רָעָה, מְרִיעִין לוֹ. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר "מִיֶּדְכֶם, הָיְתָה זֹאת" (מלאכי א, ט) "גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם" (ישעיהו סו,ג). וּבְעִנְיָן זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ…. וְדַע, כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" (קוהלת יא, ט), דַּע שֶׁיֵּשׁ בְּיָדְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת, וְעָתִיד אַתָּה לִיתֵּן אֶת הַדִּין.

ה. שֶׁמָּא תֹּאמַר וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה קֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה: יָדַע שֶׁזֶּה יִהְיֶה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, אוֹ לֹא יָדַע; אִם יָדַע שֶׁהוּא יִהְיֶה צַדִּיק, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַדִּיק, וְאִם תֹּאמַר שֶׁיָּדַע שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע, הֲרֵי לֹא יָדַע הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. דַּע שֶׁתְּשׁוּבַת שְׁאֵלָה זוֹ "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי־יָם" (איוב יא,ט), וְכַמָּה עִקָּרִים גְּדוֹלִים וַהֲרָרִים רָמִים תְּלוּיִים בָּהּ; אֲבָל צָרִיךְ אַתָּה לֵידַע וּלְהָבִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר. (בהמשך) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּדֵעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵן וְדַעְתָּם שְׁנַיִם, אֶלָּא הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְדַעְתּוֹ אֶחָד; וְאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג,כ), כָּךְ אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ שֶׁל בּוֹרֵא: הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי" (ישעיהו נה, ח). וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, אֵין בָּנוּ כֹּחַ לֵידַע הֵיאַךְ יֵדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַבְּרוּאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם. אֲבָל נֵדַע בְּלֹא סָפֵק, שֶׁמַּעֲשֵׁה הָאָדָם בְּיַד הָאָדָם; וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשְׁכוֹ, וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו לֹא לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְלֹא שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כָּךְ. וְלֹא מִפְּנֵי קַבָּלַת הַדָּת בִּלְבַד נֵדַע דָּבָר זֶה, אֶלָּא בִּרְאִיּוֹת בְּרוּרוֹת מִדִּבְרֵי הַחָכְמָה. וּמִפְּנֵי זֶה נֶאֱמַר בַּנְּבוּאָה שֶׁדָּנִין אֶת הָאָדָם עַל כָּל מַעֲשָׂיו כְּפִי מַעֲשָׂיו, אִם טוֹב וְאִם רַע. וְזֶה הָעִקָּר, שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה תְּלוּיִין בּוֹ. 

וזה מובא דווקא בהלכות תשובה כי בעלי תשובה בקלות ינטו לחשוב אחרת בגלל שעדיין קיים בהם יצרים ובדעת זו תלוי כח התשובה והבנת הבחירה וכן רבנו זי"ע אומר אותו דבר. 

וזה מה שרבנו זי"ע כותב על הבחירה (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה נ"ד): הַבְּחִירָה בְּיַד הָאָדָם לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ וַאֲפִלּוּ כָּל הַדְּבָרִים, הַכּל בְּיַד הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי לְהִתְנַהֵג הַכּל כִּרְצוֹנוֹ כִּבְחִירָתוֹ כִּי בְּיַד יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בְּחִירָה בְּיָדָם עַל כָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם כִּי אֵצֶל אֲחֵרִים יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מֻכְרָחִים בָּהֶם, אֲבָל אֵצֶל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, כְּגוֹן לִנְסֹעַ לְאֵיזֶה מָקוֹם וְכַיּוֹצֵא, יֵשׁ בּוֹ עֲבוֹדָה, וְעַל-כֵּן יֵשׁ לוֹ בְּחִירָה עַל הַכּל.

(וליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ק"י): שָׁמַעְתִּי שֶׁאִישׁ אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ: כֵּיצַד הוּא הַבְּחִירָה, הֵשִׁיב לוֹ בִּפְשִׁיטוּת: שֶׁהַבְּחִירָה הִיא בְּיַד הָאָדָם בִּפְשִׁיטוּת, אִם רוֹצֶה עוֹשֶׂה, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה וְרָשַׁמְתִּי זאת, כִּי הוּא נִצְרָךְ מְאד, כִּי כַּמָּה בְּנֵי-אָדָם נְבוּכִים בָּזֶה מְאד, מֵחֲמַת שֶׁהֵם מֻרְגָּלִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם מִנְּעוּרֵיהֶם מְאד, עַל- כֵּן נִדְמֶה לָהֶם שֶׁאֵין לָהֶם בְּחִירָה, חַס וְשָׁלוֹם, וְאֵינָם יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹת מַעֲשֵׂיהֶם אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵן, כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ לְכָל אָדָם בְּחִירָה תָּמִיד עַל כָּל דָּבָר, וּכְמוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה עוֹשֶׂה וְהָבֵן הַדְּבָרִים מְאד.

וכן אומר ששערי גן עדן שטבעו בארץ זה ההלכות שמלמדים אותנו הפוסקים ושכל השגה שהיא לא לפי הפוסקים היא משוללת מהמציאות. עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה רפ"ו): הַיְנוּ עַל-יְדֵי מִשְׁפָּט, שֶׁהוּא מִשְׁפְּטֵי וְדִינֵי הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ לִמּוּד פּוֹסְקִים, שֶׁמְּבָרְרִים מִשְׁפְּטֵי וְדִינֵי הַתּוֹרָה, עַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה מֶלֶךְ וּמוֹשֵׁל, וְעַל-יְדֵי-זֶה יוּכַל לְהַעֲמִיד אֶרֶץ, וְאָז מַעֲמִיד וּמֵקִים וּמְגַלֶּה הַשְּׁעָרִים שֶׁטָּבְעוּ בָּאָרֶץ, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה זוֹכִין לְגַן-עֵדֶן כַּנַּ"ל.

ולא מצינו בכל הליקוטי תפילות וכתביו זי"ע וכתבי רבי נתן זצ"ל כדבר הזה להודות על הרע או להודות לשם יתברך על זה שלא עזר לי ונתן לי לחטוא בכדי שאלמד וכו' או על צרות ושאר שיגעונות.

חסידות ברסלב הייתה ותשאר של רבי נחמן זי"ע כשם שכתובה בספריו והאש שלו תוקד עד ביאת משיח. מסכנים הבעלי תשובה שליבם חושק לשם יתברך ומוכנים לעשות הכל לזכות לתשובה שלמה ומנוצלים על ידי משפיעי השקר אשר שוברים את רוחם ומבלבלים דעתם ופוגעים בתא המשפחתי שלהם ומוריקים אותם ואת משפחותיהם מכספם, והנזק עצום וכל זה יכל להימנע לולא היו מקרבים אותם לדיבורי רבי נחמן זי"ע אשר בספריו אשר מדודים במשורה להנחות את עם קדושים.

רבי נחמן זי"ע לא חיפש שספריו הקדושים יבלעו ויעלמו ובמקומם יפוצו בכמויות ספרים אחרים שהם יסבירו כביכול את החסידות שלו, ויכניסו דמיונות והבלים באנשים, ואנשים כבר לא יקראו ליקוטי מוהר"ן ושאר ספריו אשר הרפואה גנוזה בהם, פשוט עזות מצח ובושה גדולה ביום אחרון כשיראו את הקב"ה ורבי נחמן זי"ע ועיוותו ציוויו ורצונותיו בהשפעת אורו בחסידות שלו ולקחו בעלות ועיוותו והלבישו את הכל על שמו הקדוש.

הטעות של רוב העולם שלא יודעים לבדוק האמת, הולכים שולל אחרי רוב או פרסום או כל מיני דברים שלא רלוונטיים למסתכל הנקודתי האם זה אמת, ספרים המון מחברים, רוב כדור הארץ לא כתורת משה, יש מליון כתות ואנשים שגם המציאו דת, במגזר הדתי יש כמה רמות של דת גם בתוך חסידות יכולים ליצור חסידות, מוצא האמת זה רק מי שחופר בספרי רבי נחמן זי"ע ואז 'המראה' של ההשוואה מאד פשוטה.

השם ירחם מי שלא לומד שולחן ערוך, הטוב והרע אצלו מעורבב, ולכן יכול לחשוב שהרע טוב רחמנא ליצלן. אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, וכל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן העולם הבא. רבנו הקדוש בתחילה רצה להוציא ספר כמו השולחן ערוך ולבסוף הוציא כתביו, צריך להבין שהיה בקי עצום בהלכה (חיי מוהר"ן שיחה שמ"ג): אָמַר אִלּוּ לא הָיָה יוֹצֵא זֶה הַסֵּפֶר לָעוֹלָם הַיְנוּ הַסֵּפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן הָיָה נַעֲשֶׂה עִנְיָן אַחֵר כִּי כְּבָר הָיָה לוֹ חֵשֶׁק כַּמָּה פְּעָמִים לַעֲשׂוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ לְבָאֵר כָּל דִּין וָדִין בַּהֲלָכָה פְּסוּקָה אוֹ לְהַצִּיג הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי מֵהַפּוֹסְקִים אֵצֶל כָּל דִּין וָדִין.

וכן כל כך הקפיד על לימוד הלכה עיין (שיחות הר"ן שיחה כ"ט): וְעַל לִמּוּד הַפּוֹסְקִים הִזְהִיר מְאד מְאד בְּיוֹתֵר מִכָּל הַלִּמּוּדִים וְרָאוּי לִלְמד כָּל הָאַרְבָּעָה "שֻׁלְחָן-עָרוּךְ" כֻּלָּם מֵראשָׁם עַד סוֹפָם כַּסֵּדֶר אִם יָכוֹל לִלְמד כָּל הָאַרְבָּעָה שֻׁלְחָן-עָרוּךְ עִם כָּל הַפֵּרוּשִׁים הַגְּדוֹלִים מַה טוֹב וְאִם לָאו עַל-כָּל-פָּנִים יִלְמַד כָּל הָאַרְבָּעָה "שֻׁלְחָן-עָרוּךְ" הַקְּטַנִּים וְהוּא תִּקּוּן גָּדוֹל מְאד מְאד כִּי עַל-יְדֵי חֲטָאִים נִתְעָרֵב טוֹב וָרַע, וְעַל-יְדֵי לִמּוּד פּוֹסֵק שֶׁמְּבָרֵר הַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל הַמֻּתָּר וְהָאָסוּר הַטָּהוֹר וְהַטָּמֵא עַל-יְדֵי-זֶה נִתְבָּרֵר וְנִפְרַשׁ הַטּוֹב מִן הָרָע וְכַמְבאָר בְּמַאֲמָר רָאִיתִי מְנוֹרַת זָהָב וּבִשְׁאָר מַאֲמָרִים מַעֲלַת לִמּוּד הַפּוֹסְקִים (נה) וְאָמַר: שֶׁכָּל אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי מְחֻיָּב לִלְמד בְּכָל יוֹם וָיוֹם פּוֹסְקִים וְלא יַעֲבר וְאַף אִם הוּא אָנוּס וְאֵין לוֹ פְּנַאי, יִלְמַד עַל-כָּל-פָּנִים אֵיזֶה סְעִיף "שֻׁלְחָן-עָרוּךְ" בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא אֲפִלּוּ שֶׁלּא בִּמְקוֹמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד עַתָּה בְּשֻׁלְחָן- עָרוּךְ כִּי צָרִיךְ לִלְמד אֵיזֶה דִּין בְּ"שֻׁלְחָן- עָרוּךְ" בְּכָל יוֹם וָיוֹם כָּל יְמֵי חַיָּיו וּכְשֶׁאֵינוֹ אָנוּס יִלְמַד כְּסֵדֶר כָּל הָאַרְבָּעָה "שֻׁלְחָן-עָרוּךְ" מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ וּכְשֶׁיִּגְמר וִיסַיֵּם הָאַרְבָּעָה "שֻׁלְחָן-עָרוּךְ" יַחֲזר וְיַתְחִיל לְלָמְדָם כְּסֵדֶר וְכֵן יִנְהַג כָּל יְמֵי חַיָּיו.