שבח, שאלה: שלום ! זה לא סוד שמרבית המתקרבים לרבי נחמן הם חוזרים בתשובה בדרגה זו או אחרת. וחלק מעולם התשובה, זה להשתייך גם כן ללומדי התורה, שלה פנים רבות. יש פעמים שכשבעל תשובה מנסה להשתייך לעולמו החדש, התורני יותר, הוא מרגיש "פגום". מעצם אי ידיעת השפה הארמית, חוסר יכולת ללמוד גמרא (בגיל מבוגר בפרט) ועוד כהנה וכהנה. דברים מסוג זה גורמים לנפילה רוחנית ולעתים גם למשברים נפשיים. האם רבי נחמן הקדוש מתייחס לזה בכתביו ומה העצה לבעל תשובה מבוגר כמוני שאין לו ידיעה בארמית ומוח חריף ולמדני, להשתלב בעולם התורני ומה ללמוד חוץ מספרי רבינו כמובן?
תשובה: שלום שבח, שאלת שאלה יפה שאני מקווה בעה"י לענות תשובה שתעזור להרבה. ב"ה לרבנו הקדוש יש דרך המתאימה לכולם.
לגבי עצם הרגשת הנחיתות זה דבר שכל בעל תשובה עובר עד שבעה"י יזדכך ויבין שאינו שנוא חס ושלום, אלא אהוב ועל זה כותב רבנו זי"ע (בליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ל"ג סעיף ב'): וְכָל מַה שֶּׁאָדָם הוֹלֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, הוּא מִתְקָרֵב יוֹתֵר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיָכוֹל לֵידַע אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּהֲבָנָה יְתֵרָה כִּי כָּל מַה שֶּׁהַמַּדְרֵגָה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, נִתְמַעֲטוּ הַלְּבוּשִׁים, וְנִתְמַעֵט הַצִּמְצוּם, וְאָז הוּא מְקרָב יוֹתֵר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיָכוֹל לֶאֱהב אֶת עַצְמוֹ עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאַהֲבָה יְתֵרָה.
שים לב לדיוק שככל שמתקרב, יכול לאהוב את עצמו עם השם יתברך באהבה יתרה, נשאלת השאלה – תגיד שאוכל לאהוב את השם יותר למה את עצמי עם השם יתברך ? כי ממילא שאדם מתקרב יותר ומרגיש אהבת השם, אז גם מרגיש עד כמה השם אוהב אותו, וגם הוא מתחיל לאהוב את עצמו, כי אם הקב"ה אוהב אותי כך מי אני שלא אוהב את עצמי ?!
וכן ידוע משפט הבעל שם טוב הקדוש – הלוואי שאוהב את הצדיק הכי גדול בעם ישראל כשם שהקב"ה אוהב את הרשע הכי גדול.
(כן לעניין הלימוד ב"ה לרבנו הקדוש יש שיטת לימוד נפלא שמקורה מזמן 'התנאים', ושהיא מתאימה לאדם הפשוט ביותר שעדיין לא יכול להוציא מתיקות שיכלו מכח אל הפועל, אלא הוא יודע לקרוא, אבל כרגע ההבנה או אימוץ שיכלו קשה לו, וכן לאדם שמוחו מאיר כשמש וכירח ומבין בכל מקום שקורא. ואסביר
מקור השיחה שבה רבנו הקדוש מסביר בכלליות זה), עיין (שיחות הר"ן שיחה ע"ו): וְסִפֵּר עִמָּנוּ הַרְבֵּה בְּעִנְיָן זֶה שֶׁטּוֹב לִלְמד בִּמְהִירוּת וְלִבְלִי לְדַקְדֵּק הַרְבֵּה בְּלִמּוּדוֹ רַק לִלְמד בִּפְשִׁיטוּת בִּזְרִיזוּת וְלִבְלִי לְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ הַרְבֵּה בִּשְׁעַת לִמּוּדוֹ מֵעִנְיָן לְעִנְיָן רַק יִרְאֶה לְהָבִין הַדָּבָר בִּפְשִׁיטוּת בִּמְקוֹמוֹ וְאִם לִפְעָמִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִין דָּבָר אֶחָד, אַל יַעֲמד הַרְבֵּה שָׁם וְיַנִּיחַ אוֹתוֹ הָעִנְיָן וְיִלְמַד יוֹתֵר לְהַלָּן וְעַל-פִּי הָרב יֵדַע אַחַר-כָּךְ מִמֵּילָא מַה שֶּׁלּא הָיָה מֵבִין בִּתְחִלָּה כְּשֶׁיִּלְמַד כְּסֵדֶר בִּזְרִיזוּת לְהַלָּן יוֹתֵר וְאָמַר: שֶׁאֵין צְרִיכִין בְּלִמּוּד רַק הָאֲמִירָה לְבַד, לוֹמַר הַדְּבָרִים כְּסֵדֶר, וּמִמֵּילָא יָבִין וְלא יְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ בִּתְחִלַּת לִמּוּדוֹ שֶׁיִּרְצֶה לְהָבִין תֵּכֶף וּמֵחֲמַת זֶה יִקְשֶׁה לוֹ הַרְבֵּה תֵּכֶף וְלא יָבִין כְּלָל רַק יַכְנִיס מחוֹ בְּהַלִּמּוּד וְיאמַר כְּסֵדֶר בִּזְרִיזוּת וּמִמֵּילָא יָבִין וְאִם לא יָבִין תֵּכֶף-יָבִין אַחַר-כָּךְ וְאִם יִשָּׁאֲרוּ אֵיזֶה דְּבָרִים שֶׁאַף-עַל-פִּי-כֵן לא יוּכַל לַעֲמד עַל כַּוָּנָתוֹ, מַה בְּכָךְ? כִּי מַעֲלַת רִבּוּי הַלִּמּוּד עוֹלָה עַל הַכּל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת סג): 'לִגְּמוֹר וַהֲדַר לִסְבּל וְאַף-עַל-גַּב דְּלָא יָדַע מַה קָאָמַר' שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים קי"ט-כ): "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה" וְכוּ' (קנד) כִּי עַל-יְדֵי רִבּוּי הַלִּמּוּד שֶׁיִּלְמַד בִּמְהִירוּת וְיִזְכֶּה לִלְמד הַרְבֵּה, עַל-יְדֵי- זֶה יִזְכֶּה לַעֲבר כַּמָּה פְּעָמִים אֵלּוּ הַסְּפָרִים שֶׁלּוֹמֵד, לְגָמְרָם וְלַחֲזר לְהַתְחִיל וּלְגָמְרָם פַּעַם אַחַר פַּעַם וְעַל-יְדֵי-זֶה מִמֵּילָא יָבִין בַּפַּעַם הַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי כָּל מַה שֶּׁלּא הָיָה מֵבִין בִּתְחִלָּה, כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְהָבִין וְלַעֲמד עַל דִּבְרֵיהֶם.
וְדִבֵּר הַרְבֵּה מְאד בְּעִנְיָן זֶה וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דְּבָרִים אֵלּוּ בִּכְתָב הֵיטֵב אֲבָל בֶּאֱמֶת הוּא דֶּרֶךְ עֵצָה טוֹבָה מְאד בְּעִנְיַן הַלִּמּוּד כִּי עַל-יְדֵי-זֶה יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לִלְמד הַרְבֵּה מְאד לִגְמר כַּמָּה וְכַמָּה סְפָרִים וְגַם יִזְכֶּה לְהָבִין הַדְּבָרִים יוֹתֵר, מֵאֲשֶׁר הָיָה לוֹמֵד בְּדִקְדּוּק גָּדוֹל כִּי זֶה מְבַלְבֵּל מְאד מִן הַלִּמּוּד וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם פָּסְקוּ מִלִּמּוּדָם לְגַמְרֵי עַל-יְדֵי רִבּוּי הַדִּקְדּוּקִים שֶׁלָּהֶם וּמְאוּמָה לא נִשְׁאַר בְּיָדָם אֲבָל כְּשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לִלְמד בִּמְהִירוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בְּלִי דִּקְדּוּקִים הַרְבֵּה, הַתּוֹרָה תִּתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְיִזְכֶּה לִלְמד הַרְבֵּה מְאד, גְּמָרָא וּפוֹסְקִים כֻּלָּם, וְתַנַ"ךְ וּמִדְרָשִׁים וְסִפְרֵי הַזּהַר וְקַבָּלָה וּשְׁאָר סְפָרִים כֻּלָּם וּכְבָר מְבאָר שִׂיחָתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁטּוֹב לָאָדָם שֶׁיַּעֲבר בְּחַיָּיו בְּכָל הַסְּפָרִים שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה
וּפַעַם אֶחָד חִשֵּׁב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מַה שֶּׁהָאָדָם צָרִיךְ לִלְמד בְּכָל יוֹם עַד שֶׁאֵין הַיּוֹם מַסְפִּיק דְּהַיְנוּ לִגְמר בְּכָל שָׁנָה שַׁ"ס עִם הָרִי"ף וְהָרא"שׁ, וְאַרְבָּעָה שֻׁלְחָן-עָרוּךְ הַגְּדוֹלִים, וְכָל הַמִּדְרָשִׁים כֻּלָּם, וְכָל סִפְרֵי הַזּהַר וְתִקּוּנִים וְזהַר חָדָשׁ, וְכָל סִפְרֵי קַבָּלָה מֵהָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה גַּם צְרִיכִין לִלְמד אֵיזֶה שִׁעוּר בַּיּוֹם בִּקְצָת עִיּוּן וְעוֹד חִשֵּׁב הַרְבֵּה דְּבָרִים גַּם צְרִיכִין לוֹמַר תְּהִלִּים בְּכָל יוֹם, וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת הַרְבֵּה הַרְבֵּה וְאָז סִפֵּר הַרְבֵּה מֵעִנְיָן זֶה שֶׁצְּרִיכִין לִלְמד בִּמְהִירוּת גָּדוֹל וּבִזְרִיזוּת וְלִבְלִי לְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ בְּדִקְדּוּקִים הַרְבֵּה מֵעִנְיָן לְעִנְיָן וְהַדְּבָרִים הַלָּלוּ הֵם בְּדוּקִים וּמְנֻסִּים.
(כלומר רבנו הקדוש אומר שאדם צריך לקרוא ולנסות להבין, אם במבט ראשון לא עולה בידו, שימשיך לקרוא כי בפעם הבאה שיחזור יובן לו מה שלא הבין, וכן פה מביא את הדרישה למי שיש לו זמן וכח ללמוד כך וכך דפים מכל ספר כל יום, כך שבשנה לפחות יזכה לסיים התורה כולה, בכתב ובעל פה וספריו וקבלה והלכה וכו', שזה כבר כל אחד לפי כוחו ועניינו, או לקרוא כמות קטנה יותר ולסיים בשנתיים וכו' כל אחד לפי יכולתו, וכבר עצם העצה הזאת מתאימה גם למי שמוחו לא מאיר לו בהבנת כל דבר, כי בוודאי יעסוק בתורה כדברי הגמרא שהביא, שאפשר לקרוא ואח"כ להבין, וכן איך שדוד המלך כינה זאת "גרסה נפשי לתאווה", כי גם מי שהמח מאיר לו, כידוע יש עת גדלות, ויש עת קטנות, ולפעמים גם בעלי מח בעת קטנות, קוראים בצורה פשוטה מה שהעולם קוראים לימוד בקיאות ולא עיון ומתוך זה נפתח המח ולומדים בהבנה עמוקה עיונית.
וכן חשוב להבין שחייב לבוא להבנת התורה ושזה עיקר רפואת האדם ועל זה אנו מתפללים יום ולילה).
עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ק"א): 'כָּל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ על תּוֹרָה נוֹתְנִין עָלָיו על מַלְכוּת וְעל דֶּרֶךְ אֶרֶץ', הַיְנוּ שִׁעְבּוּד בְּגַשְׁמִיּוּת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת על מַלְכוּת וְגַם דֶּרֶךְ אַרְצִיּוּת, דְּהַיְנוּ הַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָעַכּוּ"ם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת על דֶּרֶךְ אֶרֶץ כִּי עַל- יְדֵי שֶׁפָּרַק מִמֶּנּוּ על תּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת ע' אַנְפִּין נְהִירִין, עַל- יְדֵי-זֶה מִתְגַּבְּרִין עָלָיו בְּחִינַת ע' אַנְפִּין חֲשׁוּכִין, שֶׁהֵם הַשִּׁעְבּוּד וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָעַכּוּ"ם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת על מַלְכוּת וְעל דֶּרֶךְ אֶרֶץ כַּנַּ"ל.
אֲבָל, 'כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו על תּוֹרָה מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ על מַלְכוּת וְעל דֶּרֶךְ אֶרֶץ', הַיְנוּ מִי שֶׁלּוֹמֵד בְּעִיּוּן, שֶׁמְּעַיֵּן וּמֵבִין חָכְמוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין, בְּחִינַת (קהֶלֶת ח): "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו", עַל-יְדֵי-זֶה מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ על מַלְכוּת וְעל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כִּי נִתְבַּטֵּל מִמֶּנּוּ הַשִּׁעְבּוּד וְהַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁלָּהֶם, שֶׁהֵם בְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין, עַל-יְדֵי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו על תּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין כַּנַּ"ל כִּי כָּל מַה שֶּׁאָדָם מַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ, הוּא בְּחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין וּמַה שֶּׁאֵינוֹ מַשִּׂיג, הוּא בְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין וְעַל כֵּן כְּשֶׁזּוֹכֶה לְעַיֵּן בַּתּוֹרָה, עַד שֶׁמַּשִּׂיג חָכְמוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁאֲזַי הוּא בִּבְחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין, אָז נִכְנָעִין הַמִּדּוֹת וְהַתַּאֲווֹת שֶׁל הָעַכּוּ"ם, שֶׁנֶּאֱחָזִין בִּבְחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין כַּנַּ"ל (דְּבָרִים ל"ב): "יַצֵּב גְּבוּלוֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" 'לְמִסְפַּר', הוּא לְשׁוֹן סַפִּיר וּנְהִיר בְּחִינַת (שְׁמוֹת כ"ד): "לִבְנַת הַסַּפִּיר" הַיְנוּ אַחַר אַנְפִּין נְהִירִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵיהֶם יַצֵּב גְּבוּלוֹת עַמִּים, שֶׁהֵם בְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין כַּנַּ"ל: וּבְכָל אָדָם וְאָדָם בְּעַצְמוֹ יֵשׁ בְּחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, הָרְחוֹקִים בְּשָׁרְשָׁם מִכָּל הַמִּדּוֹת וְהַתַּאֲווֹת וְיֵשׁ בּוֹ אֲחִיזַת הַשִּׁבְעִים עַכּוּ"ם, שֶׁהֵם בְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַתַּאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת, שֶׁכֻּלָּם הֵם מִבְּחִינַת הַשִּׁבְעִים עַכּוּ"ם, שֶׁהֵם אַנְפִּין חֲשׁוּכִין (תְּהִלִּים ק"ו): "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם", שֶׁהַיְנוּ שֶׁמְּערָב בַּמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁבּוֹ, שֶׁנִּמְשָׁכִין מִן הַגּוֹיִם כַּנַּ"ל וּכְשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אָז הָעֲבֵרָה וְהֶעָווֹן נֶחֱקָק עַל עַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל ל"ב): "וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם" וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָצֵאת מִזֶּה, כִּי אִם עַל- יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין, שֶׁהִיא הַהֶפֶךְ מִכָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הָעֲבֵרוֹת, חַס וְשָׁלוֹם כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְיַגֵּעַ בַּתּוֹרָה וּלְהָמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת סג:): עַל פָּסוּק (בַּמִּדְבָּר י"ט): "זאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאהֶל", 'אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ', דְּהַיְנוּ עַצְמִיּוּתוֹ, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַמִּדּוֹת רָעוֹת וְהַתַּאֲווֹת רָעוֹת, שֶׁמֵּהֶם כָּל הַפְּגָמִים הַחֲקוּקִים עַל עַצְמוֹתָיו כַּנַּ"ל כִּי צָרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ בְּהַתּוֹרָה עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְהָבִין אוֹתָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּצֵא מִבְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת חַשְׁכוּת וְהַסְתָּרַת הַיְדִיעָה, לִבְחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת יְדִיעַת וְהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל.
וכן עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ע"ד): כִּי יֵשׁ דִּבּוּר בְּלא דֵּעָה, וְיֵשׁ דִּבּוּר בְּדֵעָה וּשְׁנֵי בְּחִינוֹת אֵלּוּ, הֵן בְּחִינַת 'הוֹשַׁעְנָא רַבָּא וְשִׂמְחַת תּוֹרָה', שֶׁהֵן בְּחִינַת יִצְחָק וְיַעֲקב כִּי 'הוֹשַׁעְנָא רַבָּא', הוּא בְּחִינַת דִּבּוּר בְּלא דֵּעָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲרָבָה, כִּי עֲרָבָה דּוֹמָה לִשְׂפָתַיִם, כִּי אִיתָא בַּזּהַר הַקָּדוֹשׁ 'אִית מָאן דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְתָא וּמְגַמְגֵּם בָּהּ בְּגִמְגּוּמָא דְּלָא יָדַע, כָּל מִלָּה וּמִלָּה סָלְקָא לְעֵלָּא, וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָדֵי בְּהַאי מִלָּה, וְנָטַע לַהּ סָחֳרָנִין דְּהַהוּא נַחֲלָא, וְאִתְעֲבִדוּ מֵאִנּוּן מִלִּין אִילָנִין רַבְרְבִין, וְאִקְרוּן עַרְבֵי נַחַל' (תרגום עברי: יש מי שמתייגע בתורה ומגמגם בה בגמגום מחמת שאינו יודע, כל מילה ומילה מלימודו עולה למעלה והקב"ה שמח במילה זו ונוטע אותה סביב אותו הנחל, ונעשים מאלו המילים אילנות גדולים ונקראים ערבי נחל). נִמְצָא שֶׁעַרְבֵי נַחַל הֵם בְּחִינַת דִּבּוּר בְּלא דֵּעָה וְזֶהוּ בְּחִינַת הוֹשַׁעְנָא רַבָּא, שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּין, בְּחִינַת פַּחַד יִצְחָק, שֶׁנִּמְשָׁךְ מִמּחִין דְּקַטְנוּת, וְעַל כֵּן הַדִּבּוּר בְּלא דַּעַת עֲדַיִן אֲבָל שִׂמְחַת-תּוֹרָה, הוּא בְּחִינַת דִּבּוּר בְּדֵעָה, וְהוּא הַחִיּוּת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ כִּדְאִיתָא בַּזּהַר: 'זַכָּאִין אִנּוּן דְּיָדְעִין אוֹרְחוֹי דְּאוֹרַיְתָא, וּמִשְׁתַּדְּלִי בָּהּ בְּארַח מִישׁוֹר, דְּאִנּוּן נָטְעִין אִילָנָא דְּחַיֵּי לְעֵלָּא דְּכלָּא אַסְוָתָא'. (תרגום עיברי: אשרי אלו שיודעים את דרך התורה, ועוסקים בה באורח מישור, שהם נוטעים אילן של חיים למעלה שכולה רפואה). וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקב, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת מחִין דְּגַדְלוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ, בְּחִינַת "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" כִּי שֶׁמֶשׁ, הוּא בְּחִינַת יַעֲקב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ל"ב): "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת דִּבּוּר בְּדֵעָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתּוֹרָה, בְּחִינַת שִׂמְחַת תּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אִילָנָא דְּאַסְוָתָא. (מכאן צריך להבין שלימוד בעיון הוא הרפואה הגדולה והאמתית רק הדרך לשם למי שמוחו עדיין בקטנות וחוסר הבנה הוא הלימוד בבקיאות, ובאמת מי שנעשה מוחו צח אין לו הבדל בין לימוד זה לעיון כי בבקיאותו מאירה לו הבנה עמוקה כמו של עיון ויותר בבחינת שפע אלקי כמובא בתורה כ"א חלק א' ליקוטי מוהר"ן אבל זה כבר דרגה שנקנית עם הזמן וגודל האמת ונקיות וכו'.
וכן רואים שכאשר רבנו הקדוש ציווה לרבי נתן זצ"ל ללמוד קבלה ורבי נתן זצ"ל לא ידע אם יבין, ולכן שאל אותו ואם לא אבין ? וזה מה שאמר לו) – (בשיח שרפי קודש חלק א-ג ): כְּשֶׁצִּוָּה רַבֵּנוּ לְמוהרנ"ת לִלְמוֹד בְּסֵפֶר "עֵץ חַיִּים", שָׁאֲלוֹ מוהרנ"ת: וְאִם לא אָבִין, אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ שֶׁיִּלְמַד וּבְכָל מָקוֹם שֶׁלּא יָבִין יַעֲשֶה נְקוּדָה וְסִימָן שֶׁלּא הֵבִין בְּמָקוֹם זֶה, וְאַחַר כַּךְ כְּשֶׁיִּלְמַד פַּעַם שְׁנִיָּה יִרְאֶה שֶׁיִּפְחְתוּ הַנְּקוּדוֹת שֶׁסִּימֵן לְעַצְמוֹ עַל אִי הֲבָנָתוֹ, וּכְשֶׁיִּלְמַד עוֹד פַּעַם יִפְחְתוּ עוֹד הַנְּקוּדוֹת וְכֵן בְּכָל פַּעַם עַד שֶׁיָּבִין הַכּל.
(כלומר דרך לימוד זאת גורמת שבריבוי הלימוד מבינים וכך גם ממילא עוסקים בתורה וזוכים להרבה סיומים וכן רבנו הקדוש מביא שנבין לגבי מי שמאד חלש בלימוד ואפילו נרדם בגלל נסיון ללמוד). עיין (בספר המידות אות לימוד חלק א' סעיף ו'): לִמּוּד הַתּוֹרָה אפילוּ מִתְנַמְנֵם הוּא טוֹב.
(וכן על כל הלימוד שלא הבין וכן זה סובב על זה שקורא ארמית ואינו מבין (למרות שהיום ב"ה יש המון ספרים עם פירוש הארמית וגם גמרא כגון הוצאת מתיבתא) וכן אם הזמן יבין). עיין (ספר המידות אות לימוד חלק א' סעיף ח'): כָּל מַה שֶּׁלָּמַד אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהָיָה נִמְנָע אֶצְלוֹ לַעֲמד עַל אֲמִתַּת כַּוָּנַת הַלִּמּוּד בִּשְׁלֵמוּת, יִזְכֶּה לְהָבִין עַל אֲמִתָּתָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא.
) וכן לעניין חשיבות עצם שקביעת עיתים לתורה אפילו אם עדיין לא מבין). עיין (ספר המידות אות לימוד חלק א' סעיף ל"ג): הֶרְגֵּל הַלִּמּוּד הוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה עַל קִיּוּם כָּל הַמִּצְווֹת.
(וכן למי שיש קושי אמתי בהתחלה לקרוא הרבה אמר). עיין (שיחות הר"ן שיחה כ"ג): אַשְׁרֵי מִי שֶׁזּוֹכֶה לֶאֱכל כַּמָּה פְּרָקִים מִשְׁנָיוֹת וְלִשְׁתּוֹת אַחַר-כָּךְ אֵיזֶה קַפִּיטְלִיךְ תְּהִלִּים, וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֵיזֶה מִצְווֹת. (למרות ששיחה זאת נאמרה בהקשר לאנשים בעולם העליון בלי מצוות, ציין שאשרי אפילו מי שעושה את זה במטרה שאם הזמן יוכל יותר.
וכן רבנו זי"ע מסביר בליקוטי מוהר"ן את הסוד שענה משה ששאלו אותו איך אתה רוצה להכניס תבונות התורה לישראל שמוחן מצומצם מזוהמת ממצרים, שזה ההמשלה על מי שמוחו סתום ואין כרגע ביכולתו להבין או להתאמץ להבין וכו'..) עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה י"א סעיף א'): כִּי בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הֵם מְשׁוּלִים לְעָפָר (עיין מגילה טז) וְאֵיךְ יוּכַל לַהֲבִיאָם לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָ, לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה? וְזֶה: 'תֶּבֶן'-לְשׁוֹן תְּבוּנוֹת הַתּוֹרָה, 'אַתָּה מַכְנִיס לַעֲפָרַיִם'-זֶה בְּחִינַת עָפָר, הַיְנוּ מַדְרֵגָה פְּחוּתָה 'הֵשִׁיב לָהֶם: אָמְרֵי אֱנָשֵׁי', הַיְנוּ עַל-יְדֵי הָאֲמִירוֹת, עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, הוּא מֵאִיר לוֹ לְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.
כמובא (בשיח שרפי קודש כרך א' שיחה תרצ"ז): ספר מוהרנ"ת ז"ל ואמר: קודם שהתקרבתי לרבנו ז"ל, כמעט הייתי רחוק מלימוד, משום שרציתי להיות מן המתמידים, וכיון שבאתי לבית המדרש ונזדמן לי איזה מניעה, שלא הייתי יכול תכף ללמוד כרצוני, למדתי אך מעט, וכשהיה לי כן פעם ופעמיים ושלוש, כבר התייאשתי מללמוד ביום זה, ודחיתי את ההתמדה ליום שני. וכן ארע לי ביום שני באופנים אחרים, וכן ביום שלישי, עד שנפלתי לייאוש, ונעשיתי בטלן. אומנם, כשהתקרבתי לרבנו ז"ל, אמר לי אודות זה: מעט גם הוא טוב. כשבאתי אח"כ לבית המדרש ראיתי, שאינני יכול ללמוד הרבה כי אם מעט, ונזכרתי בדברי רבנו ז"ל. למדתי מעט, ואח"כ אמרתי לעצמי אלמד עוד מעט ולמדתי עוד מעט, ועם מעט ועוד מעט נעשיתי מתמיד, וגם זאת הועיל לי, מה שהוסיף רבנו ז"ל, שבעת הלימוד אין לעמוד הרבה על דבר קשה להתאמץ, לתרץ וליישב הדבר בשעה זו דיקא, כי מחמת שהרבה פעמים אין יכולין לתרץ הדבר בשעה זו, בטלין מחמת זה זמן רב, עד שלפעמים נמאס כל הלימוד, חס ושלום.
וכן (בחיי מוהר"ן שיחה שפ"ח): הָעִקָּר לְבַל יִהְיֶה מְבהָל וּמְבֻלְבָּל שֶׁלּא יִרְצֶה לַחְטף הַכּל בְּבַת אַחַת, וְרַק צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג בְּנַחַת בְּהַדְרָגָה מְעַט מְעַט וְכוּ', וְעַל-יְדֵי-זֶה יוּכַל לִזְכּוֹת לְמַה שֶּׁיִּזְכֶּה עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְקַיֵּם הַכּל. (פה דבר על תורותיו אבל ניתן להבין גם לשאר הלימודים מהשיחה הבאה).
עיין (שיחות הר"ן שיחה כ"ז): אַף-עַל-פִּי שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת זָרִיז גָּדוֹל מְאד מְאד בַּעֲבוֹדַת ה' לְהִזְדָּרֵז מְאד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה בַּעֲבוֹדַת ה', כִּי עִקָּר הוּא הָעֲשִׂיָּה, לִלְמד הַרְבֵּה וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹת הַרְבֵּה וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה לִשְׁפּךְ לִבּוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת ה', אַף-עַל-פִּי- כֵן אַל תְּהִי נִבְהָל כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה בִּסְפָרִים קְדוֹשִׁים עִנְיְנֵי עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה, אַל תְּהִי נִבְהָל מִפְּנֵי זֶה לֵאמר מָתַי אוּכַל לְקַיֵּם אַחַת מֵהֵנָּה מִכָּל הָעִנְיָנִים הַלָּלוּ, מִכָּל- שֶׁכֵּן כֻּלָּם כִּי צָרִיךְ לְבַל יִהְיֶה מְבהָל לַחֲטף הַכּל בְּבַת אַחַת רַק לֵילֵךְ בְּנַחַת בְּהַדְרָגָה מְעַט מְעַט וְלא שֶׁיְּהֵא מְבהָל וּמְבֻלְבָּל שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם וְלַחֲטף הַכּל בְּבַת אַחַת וּמֵחֲמַת זֶה נִתְבַּלְבֵּל לְגַמְרֵי, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בִּשְׂרֵפָה חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמֵּחֲמַת הַבֶּהָלָה חוֹטְפִין מַה שֶּׁאֵין צְרִיכִין רַק צָרִיךְ לִנְהג בְּהַדְרָגָה בְּנַחַת מְעַט מְעָט וְאִם לִפְעָמִים אֵין הָאָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלָל בַּעֲבוֹדַת ה', מַה לַּעֲשׂוֹת אנֶס רַחֲמָנָא פַּטְּרֵהּ וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לִכְסֹף וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ וּלְהִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ כִּי הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַכִּסּוּפִין בְּעַצְמָם הֵם דְּבָרִים גְּדוֹלִים מְאד וְרַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי וְיֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה כַּמָּה שִׂיחוֹת וְסִפּוּרִים יָפִים שֶׁשָּׁמַעְנוּ, שֶׁהֵם עֵצוֹת גְּדוֹלוֹת טוֹבוֹת מְאד, לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דְּבָרִים אֵלּוּ בִּכְתָב הֵיטֵב וְהַמַּשְׂכִּיל הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת יָבִין קְצָת
וכן עיין (שיחות הר"ן שיחה ע"ט): הָיָה אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא הַפְּסֹלֶת וְהָרֶפֶשׁ מִיָּד מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ בְּגַשְׁמִיּוּת מִתְּחִלָּה וְנִתְקָרְבוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַךְ מַה יִּהְיֶה, אִם יִהְיֶה מוֹצִיא הָרֶפֶשׁ יוֹצִיא הָרֶפֶשׁ עִם הַמּחַ מֵאַחַר שֶׁמְּערָב הַכּל יַחַד עַל כֵּן הַהֶכְרֵחַ לִהְיוֹת מָתוּן עַד שֶׁיִּזְדַּכֵּךְ מְעַט מְעַט.
וכן עיין (חיי מוהר"ן שיחה תל"א): וַאֲפִלּוּ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם צְרִיכִין לִפְעָמִים זאת לִבְלִי לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּי, אַף-עַל-פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת צְרִיכִין לִהְיוֹת זָרִיז גָּדוֹל מְאד לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ כָּרָאוּי, וְלִזְכּוֹת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּשְׁלֵמוּת בִּמְהִירוּת גָּדוֹל, וְאָסוּר לְהַנִּיחַ מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כְּלָל, כִּי אֵין הָעוֹלָם עוֹמֵד כְּלָל אֲפִלּוּ כְּהֶרֶף עַיִן, וְעַל-כֵּן כָּל מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לְהִתְגַּבֵּר לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר בַּעֲבוֹדַת ה' צְרִיכִין לַעֲשׂוֹתוֹ מִיָּד דַּיְקָא בְּלִי אִחוּר וְעִכּוּב כְּלָל, אֲפִלּוּ רֶגַע אַחַת כִּי מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה מְנִיעוֹת וְעִכּוּבִים וְהִרְהוּרִים יִהְיֶה לוֹ בַּשָּׁעָה הָאַחֶרֶת, כִּי אֵין לְהָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי-אִם אוֹתָהּ הַשָּׁעָה וְאוֹתָהּ הָרֶגַע בִּלְבַד. אַף-עַל-פִּי-כֵן לִפְעָמִים כְּשֶׁרוֹאִין שֶׁמִּתְגַּבְּרִין וּמַכְרִיחִין עַצְמוֹ לְאֵיזֶה דָּבָר וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ. צְרִיכִין לִפְעָמִים לְהַמְתִּין וְלִבְלִי לִפּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה, וְלִבְלִי לְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ כְּלָל בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְאוֹתוֹ הַדָּבָר. וְיַמְתִּין קְצָת עַד שֶׁתָּבוֹא עִתּוֹ. וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דָּבָר זֶה בִּכְתָב כְּלָל.
וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה בְּדָבָר זֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא מְאד, כִּי הָיָה זָרִיז בְּתַכְלִית הַזְּרִיזוּת שֶׁלּא הָיָה דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם, וְכָל דָּבָר שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ בְּעִנְיְנֵי עֲבוֹדוֹת גַּשְׁמִיּוֹת שֶׁהֵם צָרְכֵי הָאָדָם, הָיָה עוֹשֵׂהוּ בִּזְרִיזוּת נִפְלָא מִיָּד דַּיְקָא, מִכָּל-שֶׁכֵּן בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הָיָה מָתוּן גָּדוֹל, כְּשֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ הָיָה מָתוּן מָתוּן. רַק שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְגַּעְגֵּעַ וְלִכְסֹף לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד גַּם בָּעֵת שֶׁאֵין עוֹלֶה בְּיָדוֹ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם כָּרָאוּי. וְלִבְלִי לְיַאֵשׁ עַצְמוֹ כְּלָל מִשּׁוּם דָּבָר. וְתֵכֶף כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר וְהוּא יָכוֹל לַחְטף אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, יַעֲשֵׂהוּ מִיָּד בִּזְרִיזוּת גָּדוֹל. וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דָּבָר זֶה בִּכְתָב. וְהַמַּשְׂכִּיל הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת יָבִין מִזֶּה קְצָת עֵצוֹת לַעֲבוֹדַת ה'.
(וכן באופן כללי היה לרבנו זי"ע דגש על יראת שמים פשוטה שזה כל אדם יכול לקיים וכן במביא). עיין (בליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י"ט): וּמַה יַּעֲשׂוּ קְטַנֵּי הָעֵרֶךְ, שֶׁאֵין לָהֶם שֵׂכֶל כָּזֶה לַחֲקר חֲקִירוֹת, לָדַעַת הַמֻּשְׂכָּלוֹת, שֶׁהֵם רב וְעִקָּר הָעוֹלָם, אֵיךְ יַשִּׂיגוּ הֵם אֶת הַתַּכְלִית אֲבָל בֶּאֱמֶת עִקָּר הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הוּא רַק עַל-יְדֵי תְּמִימוּת דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ יִרְאַת-הַשֵּׁם וּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר(סוֹף קהֶלֶת): "סוֹף דָּבָר הַכּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" הַיְנוּ שֶׁשְּׁלמה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מְלַמֵּד אוֹתָנוּ, שֶׁעִקָּר הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת סוֹף דָּבָר, הוּא רַק עַל-יְדֵי תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, לְיִרְאָה אֶת ה' וְלִשְׁמר מִצְווֹתָיו בִּפְשִׁיטוּת וְזֶהוּ:
"סוֹף דָּבָר הַכּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר", שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, לְיִרְאָה אֶת ה' וּלְקַיֵּם מִצְווֹתָיו בְּעֻבְדָּא וְכוּ' בִּפְשִׁיטוּת כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁסִּיֵּם: "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם"- הַיְנוּ כִּי זֶה יָכוֹל כָּל אָדָם לְקַיֵּם וּלְהַשִּׂיג עַל-יְדֵי-זֶה אֶת הַתַּכְלִית, מֵאַחַר שֶׁעִקָּר הוּא "אֶת אֱלקִים יְרָא" וְכוּ' עַל-כֵּן יָכוֹל כָּל אָדָם לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית, כִּי זֶה כָּל אָדָם יָכוֹל לְקַיֵּם.
(וכן רבי נתן זצ"ל מראה זאת כאשר אמרו לו…) עיין (שיח שרפי קודש א-תקמד): כְּשֶׁשִּׁבְּחוּ פַּעַם אַנַ"שׁ בִּפְנֵי מוֹהַרְנַ"תְּ אֵיזֶה אָדָם גָּדוֹל בְּמַעֲלָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהַגִּיעַ לָעִיר וְיוֹדֵעַ אֶלֶף דַּפֵּי גְּמָרָא עַל-פֶּה, עָנָה מוֹהַרְנַ"תְּ וְאָמַר: "עוֹזֵר… בְּהִתְכַּוְּנוֹ עַל תַּלְמִידוֹ, רַבִּי עוֹזֵר… יָכוֹל לִצְעק אֶלֶף פְּעָמִים רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם".
(ושלא נבין מכאן שגמרא לא חשובה חס ושלום, להפך רבנו הקדוש כותב במכתב לבעל של ביתו רבי יושע זצ"ל), עיין (עלים לתרופה מכתבי רבנו זי"ע): בַּקָּשָׁתִי מֵאֲהוּבִי חֲתָנִי שֶׁתִּלְמד בְּכָל יוֹם שִׁעוּר גְּמָרָא וּפוֹסֵק, שֶׁלּא תַּעֲשֶׂה חַס וְשָׁלוֹם מִטָּפֵל עִקָּר רַק אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְכוּ' כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.
(שעל זה רבנו זי"ע מכנה ומביא הפסוק "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור". רק מה שרבי נתן זצ"ל אמר בכוונתו שגם מי שאומר בתום אלף פעם ריבונו של עולם בתפילתו, ואינו יודע דפי גמרא בעל פה, מעלתו גבוהה מאד לא פחות ואולי יותר. וכן ניתן ליראות מכל מה שהבאתי את האיזון הנכון, וכל אחד יתאים לעצמו ובעה"י כולנו נזכה לאט לאט מתון מתון לעלות ביכולת הלימוד וההבנה של תורתנו הקדושה שהיא חיינו ואורך ימינו).
בהצלחה רבה מקווה שהצלחתי לסכם מספיק.
