רבי ישי אמנו זצ״ל שאלות ותשובות || האם אדם צדיק שמח תמיד ?

שמחה, שאלה: היום נוצר רושם בברסלב שאדם צדיק צריך להיות שמח תמיד האם זה נכון ?

תשובה: שאלת דבר חשוב כי מהות מה זה צדיק זה דבר שחשוב לדעת.

חשוב לדעת ששמחה היא מצווה גדולה מאד, וכדרך כל דבר גדול ביהדות המניעות מתפשטות על זה כל פעם מחדש וצריך לשברם כל פעם מחדש.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ס"ו סעיף ד'): וּכְפִי מַעֲלַת הַנֶּחֱשָׁק, כֵּן צָרִיךְ לִהְיוֹת גּדֶל הַחֵשֶׁק וְעַל כֵּן כְּשֶׁהַנֶּחֱשָׁק גָּדוֹל מְאד, נִמְצָא שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵשֶׁק גָּדוֹל מְאד אֲזַי יֵשׁ לוֹ מְנִיעָה גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הַחֵשֶׁק גָּדוֹל בְּיוֹתֵר כִּי כָּל מַה שֶּׁהַמְּנִיעָה יוֹתֵר גָּדוֹל, הַחֵשֶׁק מִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן רָאוּי לָאָדָם לָדַעַת כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד מֵאֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, יֵדַע וְיָבִין מִזֶּה, שֶׁזֶּה הַדָּבָר שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, הוּא נֶחֱשָׁק גָּדוֹל מְאד.

וכן המונח צער ויסורים הן מנת חלקו של כל אחד וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו וכן יוסיף דעת יוסיף מכאוב. כך שעל צדיק עובר יסורים יותר מכולם.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ע"ז): דַּע, שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּדוֹל, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֵיזֶה צַעַר בְּכָל יוֹם, וְגַם מִי שֶׁדַּעְתּוֹ יוֹתֵר גְּדוֹלָה, צַעֲרוֹ גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, בִּבְחִינַת (קהֶלֶת א): "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". 

 כי כך עולים מדרגות בקדושה והוא מתעסק בזה תמיד לכן לא תמיד הוא בשמחה וגם עצבות יכולה להתגבר עליו.

עיין (סיפורי מעשיות שיחות שאחר המעשיות): וּמַעֲשֶׂה הָיָה בְּצַדִּיק אֶחָד, שֶׁנָּפַל עָלָיו עַצְבוּת וּכְבֵדוּת גָּדוֹל וְהָעַצְבוּת וְהַכְּבֵדוּת כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת עַל הַצַּדִּיק, הִיא קָשָׁה מְאד עָלָיו, כִּי עָלָיו מִתְחַזֶּקֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד שֶׁנָּפַל עָלָיו עַצְלוּת וּכְבֵדוּת כָּל-כָּךְ-עַד שֶׁלּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ כְּלָל לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ מַמָּשׁ מֵחֲמַת גּדֶל הַכְּבֵדוּת וְהָעַצְבוּת שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאד וְרָצָה לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ וּלְהָרִים עַצְמוֹ, וְלא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם דָּבָר לְשַׂמֵּחַ וּלְהָרִים עַצְמוֹ כִּי בְּכָל דָּבָר שֶׁרָצָה לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ-מָצָא לוֹ הַבַּעַל דָּבָר בְּתוֹכוֹ עַצְבוּת עַד שֶׁלּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם דָּבָר לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כִּי בְּכָל שִׂמְחָה שֶׁרָצָה לְשַׂמֵּחַ וּלְהָרִים עַצְמוֹ, מָצָא לוֹ עַצְבוּת בְּתוֹכָהּ וְהִתְחִיל לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ בְּשִׂמְחַת "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי"

עיין (חיי מוהר"ן שיחה ל"א): וּבְיוֹם חֲמִישִׁי שֶׁלְּפָנָיו בָּכָה לְפָנֵינוּ.

עיין (חיי מוהר"ן שיחה קס"ב): ּפַעַם אַחַת בָּכָה בְּשַׁבָּת וְרַבִּי נַפְתָּלִי הָיָה אָז אֶצְלוֹ וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן סִפֵּר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת.

עיין (חיי מוהר"ן שיחה כ"א): וְאַחַר-כָּךְ אָמַר אֲנִי דּוֹמֶה עַכְשָׁו כְּמוֹ מִי שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו לְהַכּוֹתוֹ בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעִיר וְלא הֵבִינוּ דְּבָרָיו כְּלָל. כָּעֵת נִזְכַּרְתִּי שֶׁמְּרֻמָּז קְצָת בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. כִּי מְבאָר שָׁם שֶׁצְּרִיכִין לַחְתּךְ הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת דָּלֶ"ת מֵאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא-אָחֳרָא, בְּחִינַת חֲתָכוֹ לְאַרְבָּעָה. וְאֶפְשָׁר רָמַז קְצָת בִּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לָעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ לִסְבּל יִסּוּרִים אַרְבַּע פְּעָמִים בִּשְׁבִיל לַחְתּךְ הַדָּלֶ"ת הַנַּ"ל מִבֵּין הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת וְכוּ'.

עיין (חיי מוהר"ן שיחה כ"ח): וַאֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה סִפֵּר עִמָּם מִגּדֶל צַעֲרוֹ וְיִסּוּרִים שֶׁלּוֹ הַגְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִכָּל צַד וּמִצִּדֵּי צְדָדִים וְהֶאֱרִיךְ בָּזֶה קְצָת כִּי הָיָה מָלֵא יִסּוּרִים רַבִּים וַעֲצוּמִים מְאד מִבַּיִת וּמִחוּץ בְּכָל עֵת תָּמִיד. 

עיין (שיחות הר"ן אות כ"ד): גַּם בְּעִנְיַן יִסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ עַל רב הַצַּדִּיקִים, מַמָּשׁ לא נִשְׁמַע וְלא נִרְאָה בַּעַל יִסּוּרִין כְּמוֹתוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר וּלְבָאֵר וְהָיָה מָלֵא יִסּוּרִים מִבַּיִת וּמִחוּץ (בהמשך): שֶׁאָמַר שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ עָלָיו הַיִּסּוּרִים, מֵעצֶם הַפְלָגַת הַצַּעַר וְהַכְּאֵב הַמֻּפְלָג מְאד מְאד הָיָה כִּמְעַט יָכוֹל לִנְשׁךְ עֵץ בְּשִׁנָּיו מֵעצֶם הַכְּאֵב.

וכן יעקב אבינו היה בצער 22 שנה עיין (פרשת ויגש רביעי אור החיים הקדוש זצ"ל על ותחי רוח יעקב): כמו כן היה הוא בצער כ"ב שנים. (ורש"י זצ"ל): שרתה עליו שכינה שפרשה ממנו. 22 שנה שכינה לא יכלה לשרות עליו מצערו בחיר האבות וצדיק.

וכן אברהם אבינו בדרך לעקדת בנו: עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ס"ה): עִקַּר הַצַּעַר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵהַיִּסּוּרִין שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, חַס וְשָׁלוֹם הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁלּוֹקְחִין מֵהָאָדָם הַדַּעַת, עַד שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, וְאָז מַרְגִּישׁ צַעַר וּכְאֵב הַיִּסּוּרִין כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת, וּמִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּלָל הַצַּעַר שֶׁל הַיִּסּוּרִין. (אם לא יקחו לאדם את הדעת לא יחווה את היסורים ואז היסורים לא ימלאו את תפקידם לכן לא ניתן להיות תמיד בשמחה רק צריך להתגבר לבוא לשמחה כל פעם מחדש).

כידוע עולם הבא נקנה ביסורים וכתוב (בסוף מסכת אבות פרק ה' משנה י"ט): בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. (לפי הצער השכר).

באמת נראה כי הייסורים באים רק על חטאים, כשמגיע לאדם ניסיון קשה שבו הוא סובל, נראה בעיניו שהסבל מגיע לו מפני מעשיו הרעים ולעומת זאת, נראה לאדם שהשלווה והמנוחה הן שכר הטובה. עלינו לדעת שמחשבה זו היא חלק קטן מהמטבע הגדול. כל יהודי מאמין שהקב"ה נותן שכר טוב לצדיקים ומעניש לרשעים, אך זה לא כל מהות הסבל בעולם. לעיתים ניתן לראות שמעשיו הרעים של הרשע לא גררו עונש הנראה לעין, ולעומת זאת, מעשיו הטובים של הצדיק לא הצילו אותו מן הסבל. מובן בתורתנו הקדושה שיש ביסורים הרבה מעבר לשכר ועונש גרידא.

אמרו חכמינו: "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא ניתנו אלא על ידי ייסורים, ואלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא". הווי אומר, שהייסורים אינם רק עונש, אלא הם הדרך לזכות בדברים גדולים מאד. גם ברוחניות וגם בגשמיות. דוגמאות: לידת ילד, פרנסה והשגים – "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו".

וכן עם ישראל סובל לכל אורך הגלות ויש בזה בוודאי יותר עומק מרק יסורי חטאים.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ק"ע): ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים וְכוּ' (תְּהִלִּים ג) כִּי כָל אֶחָד לְפִי נִשְׁמָתוֹ וּלְפִי עֲבוֹדָתוֹ כָּךְ יֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים, יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִבָּנָיו וּמֵאָבִיו וּמִשָּׁכֵן, וְיֵשׁ שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִשְּׁכֵנִים רְחוֹקִים וְיֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִכָּל הָעִיר וְיֵשׁ גָּדוֹל מְאד וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִכָּל הָעוֹלָם וְכָל אֶחָד עַל-יְדֵי הַיִּסּוּרִים נוֹשֵׂא עָלָיו הָאֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין מֵהֶם, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין מֵהֶם הוּא נוֹשֵׂא אוֹתָם עָלָיו אַךְ אֵיךְ אֶפְשָׁר לַחֹמֶר לִשָּׂא עָלָיו כָּל-כָּךְ אֲנָשִׁים אַךְ עַל-יְדֵי הַיִּסּוּרִין נִכְנָע גּוּפוֹ, כִּי כָּל הַיִּסּוּרִין נִקְרָאִים צָרוֹת, עַל-שֵׁם שֶׁהֵם מְצֵרִין וּמְעִיקִין לְהַגּוּף, וּכְשֶׁנִּכְתָּת הַגּוּף עַל-יְדֵי הַצָּרוֹת עַל-יְדֵי-זֶה מְאִירָה וְנִתְגַּדְּלָה הַנֶּפֶשׁ, כִּי בְּהִכָּנַע הַחֹמֶר תִּגְדַּל הַצּוּרָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר (שְׁלַח קסח) אָעָא דְּלָא סָלֵק בֵּהּ נוּרָא מְבַטְּשִׁין לֵהּ, גּוּפָא דְּלָא סָלֵק בֵּהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא וְכוּ' (עץ שלא דולק בו האש כותשים אותו, גוף שלא מאירה בו הנשמה מייסרים אותו) וְעַל-כֵּן נִקְרֵאת צָרָה לְשׁוֹן צוּרָה, כִּי עַל-יְדֵי הַצָּרָה נִכְנָע הַגּוּף וּמְאִירָה הַצוּרָה נִמְצָא שֶׁעַל-יְדֵי זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין וְצָרוֹת מְאִירָה הַצּוּרָה הַיְנוּ הַנֶּפֶשׁ.

המיוחד בצדיק שבגלל צדקתו תמיד מחפש אחר יציאה מקטנות לגדלות בדעתו ובאמונתו הקדושה וכך ראוי לכל אדם.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ע"ד): וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לֵילֵךְ מִקַּטְנוּת לְגַדְלוּת, וּלְהַמְתִּיק הַדִּין שֶׁבָּא מִבְּחִינַת מחִין דְּקַטְנוּת וּכְשֶׁבָּא לִבְחִינַת מחִין דְּגַדְלוּת, זֶהוּ בְּחִינַת "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם".

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ק"ו): וְהוּא נִקְרָא קַטְנוּת הַמּחִין, וְצָרִיךְ לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ לָבוֹא לְגַדְלוּת הַמּחִין וּכְשֶׁבָּא לְגַדְלוּת הַמּחִין, נִמְתָּקִין כָּל הַדִּינִין וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו חֲסָדִים וְרַחֲמִים. 

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה כ"ה סעיף ה'): רַק מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לַעֲלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, וְאָז מִתְעוֹרְרִין וּמִתְגַּבְּרִין מֵחָדָשׁ הַקְּלִפּוֹת, שֶׁהֵם הַתַּאֲווֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְהַדִּמְיוֹנוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַמְּנִיעוֹת כַּנַּ"ל, עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ לַחֲזר וּלְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר הַקְּלִפּוֹת וְהַמְּנִיעוֹת וְכוּ' שֶׁבְּכָל מַדְרֵגָה וּמַדְרֵגָה מֵחָדָשׁ, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין זֶה נְפִילָה כְּלָל. 

עיין (חיי מוהר"ן שיחה י'): וְסִפֵּר שֶׁבְּכָל יוֹם כְּשֶׁעוֹמֵד בַּבּקֶר וְרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו כְּלָל, וְאֵין לוֹ בַּמֶּה לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וַאֲזַי הוּא רוֹצֶה לִזְכּר לְעַצְמוֹ עַל-כָּל- פָּנִים אֵיזוֹ נִגּוּן כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּאֵיזוֹ נִגּוּן, וְגַם זֶה נִמְנָע מִמֶּנּוּ כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ שׁוּם נִגּוּן, עַד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל אֵיךְ לַעֲמד וּלְהִתְפַּלֵּל. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁבָּא בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה אָז מַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ אֵיזוֹ נִגּוּן שֶׁבָּא עַל דַּעְתּוֹ מִמֵּילָא. הַכְּלָל שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת קָשֶׁה עָלָיו מְאד וּמֻכְרָח לַעֲשׂוֹת בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ.

וּמִזֶּה נִתְעוֹרֵר לִבִּי וְהֵבַנְתִּי מוּסָר גָּדוֹל לְעַצְמֵנוּ לִלְמד קַל- וָחֹמֶר מִמֶּנּוּ כַּמָּה אֲנַחְנוּ צְרִיכִין לְהִתְחַזֵּק וּלְהַכְרִיחַ עַצְמֵנוּ בְּכָל הַכּחוֹת בְּכָל הַדְּבָרִים הַנּוֹגְעִים לַה' בִּפְרָט עַל הַתְּפִלָּה. הֲלא אִם צַדִּיק קָדוֹשׁ וְנוֹרָא כְּמוֹתוֹ הָיָה צָרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ כָּל כָּךְ עַל הַתְּפִלָּה וְעַל כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וְהָיָה לוֹ מְנִיעוֹת וּכְבֵדוּת כָּל כָּךְ קדֶם שֶׁעָשָׂה אֵיזֶה דָּבָר כַּנַּ"ל, קַל- וָחֹמֶר וּבְנוֹ שֶׁל קַל-וָחֹמֶר כַּמָּה וְכַמָּה אָנוּ צְרִיכִים לִטְרחַ וּלְהִתְיַגֵּעַ וְלִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ בְּכָל יוֹם, בִּפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא בִּתְחִלָּה כְּבֵדָה מְאד עַל הָאָדָם, וּצְרִיכִים יְגִיעוֹת הַרְבֵּה וּלְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ בְּכַמָּה אֳפָנִים וְעֵצוֹת אוּלַי יִזְכֶּה לְדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּר בִּתְפִלָּה. כִּי בִּשְׁבִיל דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל הַתְּפִלָּה כְּדַאי לִמְסֹר נַפְשׁוֹ כִּי תְּפִלָּה הִיא דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם:

 ולכן לא ניתן להיות שמח תמיד בלי הפסק.

עיין (מדרש תנחומא פרשת שמיני): לפי שאין השמחה ממתנת לאדם. לא כל מי ששמח היום שמח למחר.

 וגם שמדובר על שמחה בוודאי לא מדובר בשמחה חיצונית המופגנת לעיני כל, או לחייך לכולם במוזרות אלא בשמחה בלב.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א תורה ה' סעיף ג'): וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ד): "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי".

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ל'): וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם ד'): "נָתַתָּ שִׂמְחָה בְלִבִּי" .

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה קע"ה): כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י, הַיְנוּ שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה תִּהְיֶה מִשִּׂמְחָה כִּי בִּינָה לִבָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַלֵּב מֵבִין", וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הִיא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ד): "נָתַתָּ שִׂמְחָה בְלִבִּי",