רבי ישי אמנו זצ״ל שאלות ותשובות || מה זה המושג של רע והאם באמת יש רע או הכל טוב ?

יובל, שאלה: ישר כוח על זיכוי הרבים! יש הרבה אנשים שאומרים כביכול בשם רבינו שאין שום רע בעולם והכל רק טוב. ומי שחושב שיש רע זה בגלל שחסר לו דעת. רציתי לשאול ע"פ כתבי רבינו הקדוש ותלמידיו, מה זה המושג של רע והאם באמת יש רע? ואם כן אז איך זוכים להבחין בין טוב לרע? מה העצות של רבינו בנושא?

תשובה: שלום יובל לצערי הדברים מאד פשוטים, פשוט הרבה חכמולוגים שהם בעצם עוסקים בחקירות אלקות ונדמה להם שהם פשוטים, ובעצם הם לא בפשיטות בכלל, ומבלבלים את כולם והנה הדברים כתיקונם דבר דבר.

זה אחד המקורות למלל אין שום רע פשוט מפרשים זאת לא נכון ואסביר תוך כדי המראה מקום בסוגריים. עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ס"ה): כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב כִּי אֲפִלּוּ כָּל הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִין וְהָרָעוֹת הָעוֹבְרִין עַל הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, בְּוַדַּאי אֵינָם רָעוֹת כְּלָל, רַק טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת כִּי בְּוַדַּאי כָּל הַיִּסּוּרִין בָּאִים בְּכַוָּנָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְטוֹבָתוֹ, אִם לְהַזְכִּירוֹ שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, אִם לְמָרֵק עֲווֹנוֹתָיו וְאִם כֵּן הַיִּסּוּרִין הֵם טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת, (התכלית הכוונה עולם הבא שזה אחרי יום הדין הגדול והנורא שאחרי תחיית המתים ולקב"ה יש הנהגה שנקראת הנהגת היחוד שהקב"ה מגלגל שכל הרעות יחזרו לטוב אחרי תיקון ומירוק שזה: עונשים, צרות, ייסורים, גיהינום וגלגולים וכו'… כל הדברים האלו יתקיימו עד העת ההיא של יום הדין, כי בעולם הבא כולו טוב).

כִּי כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא בְּוַדַּאי רַק לְטוֹבָה נִמְצָא, שֶׁבְּכָל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, הַיְנוּ כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, (שים לב לדיוק אם יסתכל על התכלית שהצרות מובילות לטוב ההוא שזה כוונת השם יתברך בייסורים אף על פי שאצל האדם החוויה רעה ומרה קל לקבלם שאתה מבין שכאשר יחלפו מטרתם טובתך ולא ענישה גרידה ללא שום תועלת) לא יִהְיֶה לוֹ יִסּוּרִין כְּלָל רַק אַדְּרַבָּא יִתְמַלֵּא שִׂמְחָה, מִגּדֶל רב הַטּוֹבָה שֶׁיִּסְתַּכֵּל בְּתַכְלִית הַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ אֶחָד כַּנַּ"ל וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם, (מצד כוונת הקב"ה ומצד התכלית הסופית שמטרתה להעניק טוב, ולא מצד חווית האדם כי אצל הקב"ה בניית האדם על ידי חסדים או דינים זה מאותו כוונה שאוהב את האדם, אם זה יגיע לאדם בחסד או דין תלוי במעשה בני האדם ולנו יש חובה תמיד לנסות להמתיק הדין לחסד, כי אף על פי שהדין מצד הקב"ה יורד לטובה מצד האדם נחשב לרעה) רַק כֻּלּוֹ טוֹב אַךְ עִקַּר הַצַּעַר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵהַיִּסּוּרִין שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, חַס וְשָׁלוֹם הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁלּוֹקְחִין מֵהָאָדָם הַדַּעַת, (של זיכרון התכלית וכוונת המכוון לטובה השם יתברך ואז רואה רק את הרגע שרע ומר) עַד שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, וְאָז מַרְגִּישׁ צַעַר וּכְאֵב הַיִּסּוּרִין כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת, וּמִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּלָל הַצַּעַר שֶׁל הַיִּסּוּרִין.  

כדברי הבעל שם טוב ז"יע, כאשר הייתה גזרה וניסה להמתיקה, אמרו לו תלמידיו לימדתנו רבנו שהכל לטובה, אז למה הניסיון להמתיק אז אמר להם אוי ואווי אם הייתם בתקופת המן הרשע, אז לא הייתם צמים ומתפללים להמתיק הגזרה, וחס ושלום הייתה יכולה להיות כליה על עם ישראל. (אף על פי שאם הייתה כליה גדולה הקב"ה בהנהגת הייחוד היה מגלגל גלגולים שלבסוף עד העולם הבא שיחודש היה חוזר המצב לטובה, אנחנו בעצם מחויבים להמתיק דינים אחרת לא היינו מצווים על להמתיק כלל או לעשות תשובה ותעניות בעתי תשובה, אלא משאירים לקב"ה לגלגל תיקוניו עלינו, והוא יתברך היה מטפל בעניין הבעיה כמו שהוא יתברך מטפל בעניין על ידי דינים.

הקב"ה צווינו להגיב לדברים כדעת בני אדם לכן התורה מדברת כלשון בני אדם וחוויתם כגון "ויחר אף השם" וכי הקב"ה כועס ?! אלא כאשר יש גזירה וצרה אם אדם לא מסתכל על התכלית נדמה לו שהקב"ה כועס עליו כי גם אנחנו כבני אדם על פי רוב נוהגים אם אדם אחר בדין ותוקפנות עקב כעס עליו ולאו דווקא מאהבה ולצורך חינוך ובנייה וכן עלינו לרצותו יתברך בתחנונים ולהמתיק הדין לרחמים כשם שדרך אדם להרגיע המתקיף אותו ומתנהג כלפיו בדין בכדי לשנות מזגו לרחמים. וכן בבריאת העולם העולם נברא בדין וראה שאינו יכול להתקיים כך ושיתף מידת הרחמים ועלינו מוטל תמיד להמשיך מידת הרחמים).

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה מ"ז): וְעַל כֵּן עַל כָּל צָרָה שֶׁלּא תָּבוֹא, גּוֹזְרִין תַּעֲנִית כִּי מֵאַחַר שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִין בְּצָרָה, הֵם בִּבְחִינוֹת הַסְתָּרַת פָּנִים, בְּחִינוֹת דִּינִים וְעַל כֵּן גּוֹזְרִין תַּעֲנִית. (שים לב לדיוק צרה זה הסתרת פנים זה לא מוגדר טוב אלא הארת פנים נקרא טוב אלא יש עניין שהכל מתהפך בסוף לטובה מצד הנהגת השם אשר בסוף דהיינו עד סיום העולם תחזיר הכל לטוב וכן אדם עם מטיב מעשיו בתקופת חייו, יכולה לחזור הצרה או הרעה שעבר לטובה.. בתקופת חייו)

וכן רבנו הקדוש התאמץ מאד להמתיק גזרת הגיוס שהייתה בתקופתו על ידי תפילות וריקודים והמחאת כף. כאשר באה צרה, על האדם לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה כי בוודאי רעה באה כתיקון וכפרה או בנייה. וכן רבנו זי"ע מביא (בליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה א' סעיף א'): כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל, שֶׁל כָּל דָּבָר, וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל- יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר. דהיינו לפשפש על מה הגיע לי דבר זה כאשר מדובר בצרה, וכן רבנו זי"ע מלמד אותנו שנדע כיצד להתפלל לפני גזר דין ולאחר גזר דין בכדי לבטל צרה, ולא אומר להודות עליה או שהיא טובה כמו כל טוב ושאין עניין להמתיקה כלל חס ושלום, עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ה' סעיף א'):  כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לוֹמַר: כָּל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילִי (סַנְהֶדְרִין לז) נִמְצָא כְּשֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בִּשְׁבִילִי, צָרִיךְ אֲנִי לִרְאוֹת וּלְעַיֵּן בְּכָל עֵת בְּתִקּוּן הָעוֹלָם וּלְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹן הָעוֹלָם, וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּרָם וְעִנְיַן הַתְּפִלָּה הֵן בִּשְׁנֵי פָּנִים קדֶם גְּזַר דִּין מִתְפַּלְּלִין כְּסֵדֶר הַתְּפִלָּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהַלְבִּישׁ הַתְּפִלָּה, אֲבָל לְאַחַר גְּזַר דִּין צָרִיךְ לְהַלְבִּישׁ הַתְּפִלָּה, כְּדֵי שֶׁלּא יָבִינוּ הַמַּלְאָכִים הָעוֹמְדִים לִשְׂמאל, וְלא יְקַטְרְגוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דָּנִיֵּאל ד): "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמִין", הַיְנוּ לְאַחַר גְּזַר דִּין, אֲזַי "בְּמַאֲמַר קַדִּישִׁין שְׁאִלְתִּין", אֲזַי הַצַּדִּיקִים מַלְבִּישִׁים שְׁאֵלָתָם בְּמַאֲמָר.

וכן (בספר המידות אות המתקת דין חלק א' סעיף ט'): אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר-דִּינוֹ שֶׁל אָדָם: צְדָקָה, צְעָקָה, שִׁנּוּי הַשֵּׁם, שִׁנוּי מַעֲשֶׂה. ולא הודאה על הצרה או ראייתה כטוב אלא לדעת בליבך שכוונת השם יתברך לטובה אבל הצרה מוגדרת צרה לכן יש מנהגי אבילות וכו' כמו שנראה בהמשך. וכן (ספר המידות אות המתקת דין חלק א' סעיף מ"ז): עַל-יְדֵי הַצָּרוֹת שֶׁבָּאִין עַל אָדָם, יָכוֹל לְהַשִּׂיג וּלְהָבִין אֶת עֲווֹנוֹתָיו.

ולהאמין שזה לטובתי בסוף התכלית העולם הבא, אבל לא להפוך רעה לברכה, כי אם הייתי מתוקן יותר, לא הייתי צריך לעבור דבר שכזה, דהיינו לא לשבור את הכלים ולהפוך רע לטוב. יש טוב ויש רע, האמונה אומרת שכל מה שעובר על האדם, הטובה או הרעה זה מאותו מקור, מחמת אהבה שהקב"ה אוהב את האדם. זה הדיוק של הדברים.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ד'): "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" (השיג ששם הוויה ושם אלקים מתממשים מאותו אין סוף שכוונתו להטיב בתכלית, בין אם משתמש בכלי שם הוויה בין אם בכלי שם אלקים זה מאותו שם כלומר שני השמות מכוון אותם אותו השם יתברך אחד ב"ה) אֶחָד גִּימַטְרִיָּא אַהֲבָה, הַיְנוּ הֵן ה' שֶׁהוּא רַחֲמִים, הֵן שְׁמוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלהִים, בְּחִינַת דִּין-כֻּלָּם לְטוֹבָתְךָ מֵחֲמַת אַהֲבָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ג): "אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" וּכְתִיב (עָמוֹס ג): "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקוֹד עֲלֵיכֶם עֲווֹנוֹתֵיכֶם".

 וכן (בשולחן ערוך סימן תקע"ח): כְּשֵׁם שֶׁהַצִּבּוּר מִתְעַנִּים וּמִתְפַּלְּלִים עַל צָרָתָם, כָּךְ כָּל יָחִיד מִתְעַנֶּה וּמִתְפַּלֵּל עַל צָרָתוֹ. כֵּיצַד, הָיָה לוֹ חוֹלֶה אוֹ תּוֹעֶה בַּמִּדְבָּר, אוֹ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יֵשׁ לוֹ לְהִתְעַנּוֹת וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בְּתַעֲנִיתוֹ, וְלֹא יִתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת וּמוֹעֵד, חֲנֻכָּה וּפוּרִים וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

עיין (ישעיה פרק ה' פסוק כ'): הוֹי הָאמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ שָמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

וסימן תקע"ט – בְּכָל יוֹם מִשִּׁבְעָה תַּעֲנִיּוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל גְּשָׁמִים מִתְפַּלְּלִים עַל סֵדֶר זֶה: מוֹצִיאִים אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְכָל הָעָם מִתְקַבְּצִים וּמִתְכַּסִים בְּשַׂקִּים, וְנוֹתְנִים אֵפֶר מַקְלֶה (פֵּרוּשׁ אֵפֶר שֶׁל דָּבָר שֶׁנִּשְׂרַף, לַאֲפוּקֵי עָפָר בְּעָלְמָא שֶׁגַּם הוּא נִקְרָא אֵפֶר) עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה וְעַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה, כְּדֵי לְהַגְּדִיל הַבְּכִיָּה וּלְהַכְנִיעַ לִבָּם, וְאֶחָד מִן הָעָם נוֹטֵל הָאֵפֶר וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין, כְּדֵי שֶׁיִּכָּלְמוּ וְיָשׁוּבוּ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַעֲמִידִים בֵּינֵיהֶם זָקֵן חָכָם, וְהֵם יוֹשְׁבִים, לֹא הָיָה שָׁם זָקֵן חָכָם, מַעֲמִידִין חָכָם, לֹא הָיָה שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם, מַעֲמִידִין אָדָם שֶׁל צוּרָה וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים (פֵּרוּשׁ דְּבָרִים שֶׁכּוֹבְשִׁין וּמְעוֹרְרִין הַלֵּב לִתְשׁוּבָה): אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְלֹא תַּעֲנִית גּוֹרְמִים, אֶלָּא תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם (יוֹנָה ג, י), וּבְקַבָּלָה הוּא אוֹמֵר: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם (יוֹאֵל ב, יג), וּמוֹסִיף בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ כְּפִי כֹּחוֹ עַד שֶׁיַּכְנִיעַ לִבָּם וְיָשׁוּבוּ תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה, וְאַחַר שֶׁגּוֹמֵר זֶה דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה וּמַעֲמִידִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הָרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל בְּתַעֲנִית אֵלּוּ; וְאִם הָיָה אוֹתוֹ שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, מִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו, מוֹרִידִין אַחֵר. וּמִי הוּא הָרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל בְּתַעֲנִיּוֹת אֵלּוּ, אִישׁ שֶׁהוּא רָגִיל בִּתְפִלָּה, וְרָגִיל לִקְרוֹת בְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וּמְטֻפָּל וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ לוֹ יְגִיעָה בַּשָּׂדֶה, וְלֹא יִהְיֶה בְּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל קְרוֹבָיו וְהַנִּלְוִים אֵלָיו בַּעַל עֲבֵרָה, אֶלָּא יִהְיֶה בֵּיתוֹ רֵיקָן מִן הָעֲבֵרוֹת, וְלֹא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתוֹ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה וְקוֹלוֹ עָרֵב; וְאִם הָיָה זָקֵן עִם כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, הֲרֵי זֶה מְפֹאָר; וְאִם אֵינוֹ זָקֵן, הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, יִתְפַּלֵּל.

סימן תק"פ – יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגָּזְרוּ שֶׁיִּהְיוּ מִתְעַנִּין בְּכָל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת, וְעַל הַתּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְלֶעָתִיד לָבוֹא יַהַפְכֵם ה' לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה.

לשון ההלכה שהיא אור לנו ולרבי נחמן מברסלב זי"ע זה בקשת רחמים בצרה ואפילו להתענות. וכן חשוב מאד לדעת שחסיד ברסלב אמיתי השולחן ערוך זה אור לרגליו, הוא ירקוד עם שולחן ערוך, ויתמלא אורה על כל ידיעת הלכה, וכן לפי רבנו זי"ע לימוד שולחן ערוך זה עיקר תיקון זוהמת הנחש, וכן גורם ישרות לב ויראת שמיים, ומברר הטוב מן הרע (תורה ס"ב חלק א').

למה ב – ט' באב מתענים מתאבלים ? וכי הנהגת עם ישראל ההלכתית בחוסר אמונה חס ושלום, למה לא עושים יום תודה והודאה על חורבן הבית ?!

כסף משנה על הרמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג' הלכה ו'. –   אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלים ממנה. (לא על הצרה אלא לאחר שהיא עוברת מודים בהלל)

​והלכות תעניות פרק א' הלכה ב' – וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה-כה) 'עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ' וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם.

ובאמת הכל לטובה ואין רע יורד מלמעלה אבל כשיורד בצורת דין אפילו שלטובה חייב לנסות להמתיק את זה לחסד לכן לא מודים על הצרה בכללותה אלא על ההרחבות בתוך הצרות, בכדי להמתיק כל הצרה ולצאת מדין לחסד.

לא מודים על אסונות וצרות אלא מודים על יציאה מצרות. פעם שמעתי משפט יפה על הפסוק מפיטום הקטורת – "כי כל שאר ודבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " מי שאומר הכל רק רע דינים או מי שאומר הכל טוב רק חסדים לא תקטירו ממנו לשם יתברך יש קו אמצע יש רע ויש טוב והאמונה מלמדת אותנו שגם הרע והדינים שהם בגדר רע לבני אדם לכן מצערים וגורמים צער ובכי, עלינו להאמין שהם לטובתנו שעל זה נאמר אין רע יורד מן השמיים כי בעיני שמיים זה לטובה בעיני בני אדם הולך להיות צער. והחסדים וודאי טובים ומשמחים וכך ההנהגה, וכל המשנה מדברי חכמים שבמקום לבקש רחמים ולהתענות או כל פעולות המתקת הדין אומר להגיד תודה על הרעה או שהרעה צריכה להראות בעיני האדם כטובה עצם המאורע כגון פטירת קרובים וצער קשה לא עלינו ולא מסביר שהרעה שעברה עלינו היא רעה אבל כוונת השם יתברך לטובה בדבר למרות זאת, זו לא דרך היהדות.

המטרה להמתיק דינים שיתהפכו לששון ולשמחה והרחבה בדרך של בקשת רחמים.

השם ירחם מי שלא לומד שולחן ערוך, הטוב והרע אצלו מעורבב, ולכן יכול לחשוב שהרע טוב רחמנא ליצלן. אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, וכל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן העולם הבא. רבנו הקדוש בתחילה רצה להוציא ספר כמו השולחן ערוך ולבסוף הוציא כתביו, צריך להבין שהיה בקי עצום בהלכה (חיי מוהר"ן שיחה שמ"ג): אָמַר אִלּוּ לא הָיָה יוֹצֵא זֶה הַסֵּפֶר לָעוֹלָם הַיְנוּ הַסֵּפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן הָיָה נַעֲשֶׂה עִנְיָן אַחֵר כִּי כְּבָר הָיָה לוֹ חֵשֶׁק כַּמָּה פְּעָמִים לַעֲשׂוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ לְבָאֵר כָּל דִּין וָדִין בַּהֲלָכָה פְּסוּקָה אוֹ לְהַצִּיג הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי מֵהַפּוֹסְקִים אֵצֶל כָּל דִּין וָדִין. 

וכן אומר ששערי גן עדן שטבעו בארץ זה ההלכות שמלמדים אותנו הפוסקים (תורה רפ"ו חלק א') ושכל השגה שהיא לא לפי הפוסקים היא משוללת מהמציאות.

לסיכום: כל דבר המצער האדם נקרא רע לגביו וכל דבר המשמח נקרא טוב, ברוחניות כל המצוות והדברים המותרים לנו ודרכי ההתנהגות והמידות הטובות נקראות טוב וכל האיסורים והגדרות המידות הרעות נקרא רע. לכן רבנו זי"ע אומר שעל ידי לימוד שולחן ערוך מברר הטוב מן הרע כי אתה קונה דעת מה מותר ונכון וכשר ומה לא. ושלימוד שוחן ערוך מוביל ליראת שמים נכונה…

 עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ח'): וְלִמּוּד הַתּוֹרָה יִהְיֶה לָלוּן לְעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה הַיְנוּ לִלְמד פּוֹסְקִים כִּי יֵשׁ בְּהַתּוֹרָה אֲחִיזַת הַטּוֹב וְהָרָע, שֶׁנֶּאֱחָזִין מִבְּחִינַת אִסּוּר וְהֶתֵּר, טָמֵא וְטָהוֹר, כָּשֵׁר וּפָסוּל, שֶׁיֵּשׁ בְּהַתּוֹרָה, וְכָל זְמַן שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵר הַהֲלָכָה הוּא מְערָב טוֹב וָרַע (בהמשך) דְּהַיְנוּ עַל-יְדֵי לִמּוּד פּוֹסְקִים, אֲזַי מַפְרִישׁ הַטּוֹב מֵהָרָע (עיין זוהר בהר דף קי"א) אַךְ לִזְכּוֹת לְזֶה הַשֵּׂכֶל, שֶׁיּוּכַל לָלוּן לְעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה, הוּא עַל-יְדֵי תְּפִלָּה, כִּי מִשָּׁם נִמְשָׁךְ הַשֵּׂכֶל. (ובכדי לזכות לזה צריך הרבה להתפלל על זה כי קניית ידיעות אלו הם חלק חשוב וגדול מתיקוננו עלי אדמות שזה עניין צדיק ולמדן שצריך את שניהם בנו, כי צריך גם להתפלל לזכות לביטול התאוות ומידות רעות ואז יהיה בעל מעשים טובים וטהור וקדוש ומאמין, שזה צדיק, וכן חייב דעת מה טוב ורע ולקיים המצוות כתיקונן שלדעת דקדושה זו צריך לזכות גדולה, שיזכה לכלי מוחין שיכולים לקנות הבנות אלו שזה למדן, כי לא עם הארץ חסיד…..)

עיין (מסכת שבת דף ס"ג עמוד א'): אם עם הארץ הוא חסיד – אל תדור בשכונתו שאינו מבין בדקדוקי מצוות ואין חסידותו אמתית, וסופך ללמוד ממנו.

לכן הביטוי החריף של רבנו זי"ע – עַיֵּן (שיח שרפי קודש כרך ב שיחה קל"א): כְּשֶׁשָּׁאַל פַּעַם אֶחָד מֵאַנַ"שׁ אֶת רַבֵּנוּ שֶׁיְּפָרֵשׁ לוֹ דָּבָר בְּסֵפֶר "לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן", לֹא עָנָהוּ רַבֵּנוּ כְּלוּם, רַק אָמַר לוֹ: "יָכוֹל הִנְּךָ לְקַמֵּט אֶת סִפְרִי כְּפִי רְצוֹנְךָ לוֹמַר בּוֹ פֵּרוּשִׁים כִּלְבָבְךָ, אוּלָם אַל תִּפְגַּע בְּסָעִיף קָטָן שֶׁבַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ!"

עיין (ספר המידות אות יראה חלק ב' סעיף ג'): עַל-יְדֵי לִמּוּד "שֻׁלְחָן-עָרוּךְ" בָּאִים לְיִרְאָה.