רבי ישי אמנו זצ״ל שאלות ותשובות || יש אומרים שמי שמרגיש יסורים וצר לו הוא לא מאמין באמת האם זה נכון ?

יובל, שאלה: יש אומרים שאם אדם מרגיש ייסורים וצר הוא לא מאמין באמת, כי מי שמאמין אין לא ייסורים האם זה נכון לפי דעת רבי נחמן מברסלב ?

תשובה: תחושת הייסורים ומלחמת האמונה של לקבלם באהבה זה מעלת צידוק הדין, וזו כפרה גדולה ובניית כלים לאמונה הרבה יותר גדולה, מי שאומר לך שהוא לא חווה את הייסורים מצד חווית צער הוא שקרן גדול, כי גם בעת קבלת הייסורים יש רגעים שאדם יכול לחוות שמחה ולאחר כך צער כי הכלל בייסורים שחייבים לגרום לצער ושהחזקת המעמד תבוא על ידי אמונה כי זה מטרתם. ואחסוך להביא מאות מראי מקומות מחז"ל ואתמקד במקומות מספרי רבנו הקדוש זי"ע לבל יאמרו רבנו סבר אחרת כי הוא עצמו סבל הרבה מאד ייסורים…..

עיין (הוספת תורות בסוף ליקוטי מוהר"ן): ועיקר הגבהת הייסורים לקבלם ברוב שמחה וזה המתקתם, כי הייסורים הם טובה גדולה ומתוקים מאד אחר אשר כבר עברו ובאו עליו, כי השם יתברך מצמצם שכינתו בתוך הייסורים כי השם יתברך אוהב כל נפש ונפש מישראל באהבה רבה ובאהבה עזה, כשבאו ייסורים על נפש ישראל אזי נפש שלו אינה ערבה לו וכאילו  נטלו הייסורים את נפשו והשם יתברך מצמצם את עצמו בתוך הייסורים האלה  ונותן לו כח לקבל הייסורים ואהבה ובחיבה כדי שיגיע לרוב טוב ולדבר גדול מתוק מדבש. (שים לב לדיוקים מתי הייסורים מתוקים ? "אחר אשר כבר עברו ובאו עליו", כי כשהם עליו: "הנפש שלו לא ערבה לו וכאילו הייסורים נטלו את נפשו, אבל שנלחם לקבלם באמונה הקב"ה עוזר לו לקבלם באהבה ולא בכפירה או קושייה או צער שגובל אל הסטרא אחרא, אלא צער עם אמונה כמובא במראה מקום הבא).

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ע"ז): דַּע, שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּדוֹל, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֵיזֶה צַעַר בְּכָל יוֹם, וְגַם מִי שֶׁדַּעְתּוֹ יוֹתֵר גְּדוֹלָה, צַעֲרוֹ גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, בִּבְחִינַת (קהֶלֶת א): "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" וְהַהַמְתָּקָה הוּא עַל-יְדֵי אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְיִרְאַת-שָׁמַיִם, הַיְנוּ, שֶׁעַל-יְדֵי אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה, עַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה הַמְתָּקָה, שֶׁלּא יִתְגַּבֵּר הַצַּעַר בְּיוֹתֵר, חַס וְשָׁלוֹם, וְגַם שֶׁלּא יִהְיֶה נִשְׁתַּלְשֵׁל מִן הַצַּעַר, חַס וְשָׁלוֹם, הִשְׁתַּלְשְׁלוּת אֶל הַסִּטְרָא-אָחֳרָא, שֶׁהִיא דִּין קָשֶׁה, חַס וְשָׁלוֹם וְעַל- יְדֵי-זֶה, הַיְנוּ עַל-יְדֵי אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה הַהַמְתָּקָה כַּנַּ"ל.

 עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ק"ע): ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים וְכוּ' (תְּהִלִּים ג) כִּי כָל אֶחָד לְפִי נִשְׁמָתוֹ וּלְפִי עֲבוֹדָתוֹ כָּךְ יֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים, יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִבָּנָיו וּמֵאָבִיו וּמִשָּׁכֵן, וְיֵשׁ שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִשְּׁכֵנִים רְחוֹקִים וְיֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִכָּל הָעִיר וְיֵשׁ גָּדוֹל מְאד וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מִכָּל הָעוֹלָם וְכָל אֶחָד עַל-יְדֵי הַיִּסּוּרִים נוֹשֵׂא עָלָיו הָאֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין מֵהֶם, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין מֵהֶם הוּא נוֹשֵׂא אוֹתָם עָלָיו אַךְ אֵיךְ אֶפְשָׁר לַחֹמֶר לִשָּׂא עָלָיו כָּל-כָּךְ אֲנָשִׁים אַךְ עַל-יְדֵי הַיִּסּוּרִין נִכְנָע גּוּפוֹ, כִּי כָּל הַיִּסּוּרִין נִקְרָאִים צָרוֹת, עַל-שֵׁם שֶׁהֵם מְצֵרִין וּמְעִיקִין לְהַגּוּף, וּכְשֶׁנִּכְתָּת הַגּוּף עַל-יְדֵי הַצָּרוֹת עַל-יְדֵי-זֶה מְאִירָה וְנִתְגַּדְּלָה הַנֶּפֶשׁ, כִּי בְּהִכָּנַע הַחֹמֶר תִּגְדַּל הַצּוּרָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר (שְׁלַח קסח) אָעָא דְּלָא סָלֵק בֵּהּ נוּרָא מְבַטְּשִׁין לֵהּ, גּוּפָא דְּלָא סָלֵק בֵּהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא וְכוּ' וְעַל-כֵּן נִקְרֵאת צָרָה לְשׁוֹן צוּרָה, כִּי עַל-יְדֵי הַצָּרָה נִכְנָע הַגּוּף וּמְאִירָה הַצוּרָה נִמְצָא שֶׁעַל-יְדֵי זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין וְצָרוֹת מְאִירָה הַצּוּרָה הַיְנוּ הַנֶּפֶשׁ וְהַנֶּפֶשׁ אֶפְשָׁר לָהּ לָשֵׂאת עָלֶיהָ כַּמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים, וְזֶה: ה' מָה רַבּוּ צָרָי כָּל מַה שֶּׁנִּתְרַבִּין צָרַי רַבִּים קָמִים עָלָי, כִּי עַל- יְדֵי-זֶה אֲנִי נוֹשֵׂא וּמֵקִים וּמֵרִים רַבִּים לְשָׁרְשָׁם.  

  עיין (ספר המידות אות המתקת דין חלק א' סעיף ו'): כּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין, קִבֵּל עוֹלָמוֹ וּפֻרְעָנִיּוּת מְזֻמֶּנֶת לוֹ.

עיין ( שיחות הר"ן שיחה ש"ח): עַל כֵּן אֵין מָקוֹם לִבְרחַ מִיִּסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה הַמָּלֵא מַכְאוֹבוֹת יִסּוּרִים מִיִּסּוּרִים שׁוֹנִים, הֵן בְּעִנְיַן פַּרְנָסָה הֵן בְּעִנְיַן צַעַר וְיִסּוּרִים מֵאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וּלְהַנָּשִׁים נִדְמֶה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִבַּעֲלֵיהֶם יִסּוּרִים, וְהֵן בְּעִנְיַן יִסּוּרִים וּמַכְאוֹבִים מַמָּשׁ שֶׁנִּמְצָאִים הַרְבֵּה סוֹבְלֵי חֲלָאִים וּמַכּוֹת מֻפְלָאוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן בָּעוֹלָם הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֵין מָקוֹם לִבְרחַ מִכָּל זֶה כִּי אִם אֶל הַתּוֹרָה כִּי כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁיִּחְיֶה בְּנַחַת בְּלִי צַעַר הוּא מָלֵא צָרוֹת תָּמִיד כִּי כָּל מַה שֶּׁמְּקַוֶּה לְטוֹב בָּא לְהֵפֶךְ וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה לוֹ לִפְעָמִים אֵיזֶה טוֹב מְדֻמֶּה, הוּא בְּוַדַּאי מְערָב בִּיגוֹנוֹת תָּמִיד כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ לַמִּסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת עַל כֵּן בָּעוֹלָם הַזֶּה "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה" (מִשְׁלֵי כא-ל) לִחְיוֹת בְּנַחַת, כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְרַצֶּה בֶּאֱמֶת לְהִסְתַּפֵּק בְּתַכְלִית הַמִּעוּט וְלִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שָׁם בַּמִּשְׁנָה הַנַּ"ל: פַּת בַּמֶּלַח תּאכַל וְכוּ' שֶׁאָז דַּיְקָא כְּשֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ כָּל הַדַּחֲקוּת וְחַיֵּי צַעַר וְלִסְבּל הַכּל וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה"

וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אָז דַּיְקָא יֵשׁ לוֹ חִיּוּת גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַשְׁרֵי לוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וַדַּאי כִּי לא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִפִּגְעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הַמְּרֻבִּים אֵצֶל כָּל אָדָם מְאד מֵאַחַר שֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ הַכּל בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה וְכָל חִיּוּתוֹ וְטוּבוֹ הוּא הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טוֹב אֲמִתִּי וְאָז בְּוַדַּאי חַיָּיו חַיִּים אֲמִתִּיִּים וְאַשְׁרֵי לוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה.

עיין שבחי הר"ן שיחה כ"א): וְשָׁאַל אוֹתוֹ הָאִישׁ וְאָמַר לוֹ: אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ תְּפִלָּה הַסְּדוּרָה מֵאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת-הַגְּדוֹלָה מִכָּל-שֶׁכֵּן עַכְשָׁו בְּעֵת צָרָה הַזּאת אֲבָל כְּבוֹד-תּוֹרָתוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל בְּעַד כְּלָלִיּוּת וּפְרָטִיּוּת, מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם מִתְפַּלְּלִין עַכְשָׁו ? וְהֵשִׁיב: שֶׁעַכְשָׁו מֵחֲמַת הַמּחִין דְּקַטְנוּת אֲנִי מְרֻחָק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲבָל עֲצָתִי אֱמוּנָה.

עיין (שבחי הר"ן שיחה כ"ז): עַד כּה סִפַּרְנוּ קְצָת מְעַט דִּמְעַט כְּטִפָּה מִן הַיָּם מֵעצֶם הַתְּלָאוֹת וְהַהַרְפַּתְקָאוֹת וְהַסַּכָּנוֹת הָעֲצוּמוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַקָּשִׁים וְהַפְּחָדִים הַגְּדוֹלִים שֶׁהָיָה לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, בַּנְּסִיעָה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בַּהֲלִיכָה וּבַחֲזָרָה וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה בְּעֶזְרוֹ, וְעָשָׂה עִמּוֹ נִסִּים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע וְזָכָה לִגְמר בִּשְׁלֵמוּת מַה שֶּׁחָפֵץ, וְנִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם וּבָא לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם.

עיין (שיחות הר"ן שיחה כ"ד): וְעצֶם קְשִׁי וְכבֶד הַיִּסּוּרִים הַלָּלוּ הָיָה בְּלִי שִׁעוּר וְאָמְרוּ בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ עָלָיו הַיִּסּוּרִים, מֵעצֶם הַפְלָגַת הַצַּעַר וְהַכְּאֵב הַמֻּפְלָג מְאד מְאד הָיָה כִּמְעַט יָכוֹל לִנְשׁךְ עֵץ בְּשִׁנָּיו מֵעצֶם הַכְּאֵב (כְּדֶרֶךְ הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִים מֻפְלָגִים שֶׁמֵּעצֶם הַיִּסּוּרִים הוּא חוֹרֵק בְּשִׁנָּיו וְעָלָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיוּ יִסּוּרִים כְּבֵדִים וְקָשִׁים כָּל-כָּךְ עַד שֶׁבִּשְׁעַת הַיִּסּוּרִים הָיָה אֶפְשָׁר, שֶׁיַּחְתּךְ עֵצִים בְּשִׁנָּיו מֵעצֶם הַצַּעַר) אוּלָם גּדֶל וְרִבּוּי הַיִּסּוּרִים הַקָּשִׁים וְהָעֲצוּמִים שֶׁהָיָה לוֹ בְּסוֹף יָמָיו שְׁלשָׁה שָׁנִים רְצוּפִים הָיוּ גְּדוֹלִים וְקָשִׁים עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּכִפְלֵי כִּיפְלַיִם אֲשֶׁר אֵין לְשַׁעֵר וּלְהַעֲרִיךְ כְּלָל וּקְצָת מִזֶּה.