רבי ישי אמנו זצ״ל || פניני חודש אדר ופורים

עיין (אוצר היראה, צדקה וגמילות חסדים אות כ"ד): זְמַן נְתִינַת הַצְּדָקָה לְאֶרֶץ-יִשְרָאֵל הוּא בְּחדֶשׁ אֲדָר, וּכְשֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה לְאֶרֶץ-יִשְרָאֵל, אֲזַי הוּא נִכְלָל בַּאֲוִירָא דְּאֶרֶץ-יִשְרָאֵל וְזוֹכֶה עַל-יְדֵי זֶה לִשְׁמִירַת הַבְּרִית, שֶׁהוּא מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה וּלְהַכְנִיעַ קְלִפַּת הָמָן עֲמָלֵק. וְזֶה גַּם-כֵּן בְּחִינַת מִצְוַת מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים בְּפוּרִים, כִּי עַל- יְדֵי זֶה מַכְנִיעִין קְלִפַּת הָמָן עֲמָלֵק וְזוֹכִין לְתִקּוּן הַבְּרִית.

עיין (עלים לתרופה מכתב צ"ד): כִּי עֲדַיִן רַחֲמֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלַי וְעָלֶיךָ וְעַל כֻּלָּנוּ, וּבְוַדַּאי לא יַעֲזב אוֹתְךָ לְעוֹלָם, וְאֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, יִהְיֶה אַחֲרִיתְךָ לְטוֹב בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ, כִּי יֵשׁ לָנוּ עַל מִי לִסְמךְ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל כּחוֹ שֶׁל זָקֵן דִקְּדוּשָׁה עַתִּיק דְּעַתִּיק סָבָא דְּסָבִין, וְעַתָּה בְּנִי שְׁמַע בְּקוֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אוֹתְךָ, וּתְשַׂמַּח עַצְמְךָ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר, בִּפְרָט כִּי יְמֵי אֲדָר נִכְנָסִין, שֶׁצְּרִיכִין לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה, וְגַם מוֹסֵר כְּתָב רַבִּי נַחְמָן וְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, כֻּלָּם חוֹבָה מֻטֶּלֶת עֲלֵיהֶם לְהַרְגִּיל בְּשִׂמְחָה, עַל יְדֵי כָּל מִינֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, וּבִפְרָט בְּפוּרִים בְּעַצְמוֹ תִּהְיֶה אַךְ שָׂמֵחַ. 

עיין (קיצור ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה י סעיף ח'): עַל-יְדֵי שִׂמְחַת פּוּרִים בְּהַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין. עַל-יְדֵי-זֶה מַמְשִׁיכִין בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה בְּנִגְלֶה וְנִסְתָּר שֶׁהִיא בְּחִינַת הֶאָרָה הַנִּפְלָאָה שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר. וְזוֹכִין לְקַיֵּם מִצְוַת סְפִירַת הָעמֶר כָּרָאוּי שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה מַכְנִיעִין קְלִפּוֹת הָמָן עֲמָלֵק יִמַּח שְׁמָם וְנִתְבַּטֵּל הַגַּאֲוָה וְהָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַכְּפִירוֹת וְנִמְשָׁךְ אֱמוּנָה גְּדוֹלָה וְחָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה וְחַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים. וּמַמְתִּיקִין כָּל הַדִּינִים וְנִתְבַּטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ע"ד): פּוּרִים הוּא הֲכָנָה לְפֶסַח. עַל-יְדֵי מִצְווֹת שֶׁל פּוּרִים שֶׁמְּקַיְּמִים, זוֹכִים לִהְיוֹת נִשְׁמָרִים מֵחָמֵץ בְּפֶסַח.

עיין (חיי מוהר"ן אות צ'): בְּפוּרִים נוֹדַע לִי נִפְלָאוֹת. עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר אוֹרַיְתָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָתוּם וְגַלְיָא. בִּתְחִלָּה הַתּוֹרָה מְגַלֵּית פָּנִים אֶל הָאָדָם, וְאַחַר-כָּךְ נִסְתֶּרֶת. וּמִי שֶׁהוּא בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא מְסַבֵּב וּמְחַזֵּר אַחֲרֶיהָ וּמוֹסֵר נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ וְיֵשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים וְהִשְׁתּוֹקְקוּת נִמְרָץ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ עַד שֶׁזּוֹכֶה שֶׁתִּתְגַּלֶּה הַתּוֹרָה אֵלָיו.

 כִּי בִּתְחִלָּה נִתְגַּלָּה לִי עִנְיָן שֶׁל פּוּרִים בְּקַטְנוּת וּבְהֶעְלֵם (הַיְנוּ שֶׁלּא נִגְלָה לוֹ הָעִנְיָן בְּהִתְגַּלּוּת גָּמוּר רַק בְּרֶמֶז וְהִתְנוֹצְצוּת בְּעָלְמָא) וְאַחַר-כָּךְ עֲזָרַנִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר לִי תָּמִיד וְנִתְגַּלָּה לִי הָעִנְיָן. וְהָעִנְיָן שֶׁל פּוּרִים שֶׁנִּתְגַּלָּה אָז הָיָה סָתוּם וְנֶעְלָם מִכָּל הָעוֹלָמוֹת רַק בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם רְחוֹקִים מְאד מְאד רַק שָׁם יוֹדְעִים זאת.

 כִּי עֲבוֹדָה שֶׁלִּי בְּפוּרִים הַנַּ"ל הָיָה לְתַקֵּן פְּגַם קרַח, וּכְשֶׁנִּתְגַּלָּה לִי זאת הָיָה רָחוֹק בְּעֵינַי מְאד מַה סְּמִיכוּת יֵשׁ לְפוּרִים עִם קרַח עַד שֶׁעָזַר לִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְכוּ' כִּי יֵשׁ דְּבָרִים סְתוּמִים מְאד בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְנִתְגַּלָּה לִי שֶׁאוֹתִיּוֹת פּוּרִים הֵם רָאשֵׁי-תֵבוֹת (וַיִּקְרָא י"ג): "וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט ראשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא" בְּחִינַת קרַח (וְהַשְּׁאָר לא בֵּאֵר).

 אַחַר-כָּךְ אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁלּא הָיָה יָכוֹל לִישׁן כָּל אוֹתָהּ הַלַּיְלָה שֶׁסִּפֵּר זאת מֵחֲמַת שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר עַל שֶׁגִּלָּה זאת, וְאָמַר שֶׁנֶּחָמָתוֹ הָיְתָה כִּי עֲדַיִן לא גִּלָּה כְּלָל. גַּם בֶּאֱמֶת אֵין כָּתוּב כָּךְ בַּתּוֹרָה רַק כָּךְ כְּתִיב וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט ראשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא רַק מִקּדֶם כָּתוּב וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט ראשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים וְנֶעְלָמִים מְאד. אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה לְבִיאַת הַגּוֹאֵל אָז יַשִּׂיגוּ שִׂיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה.

עיין (שיח שרפי קודש): מוהרנ"ת הָיָה נוֹהֵג בְּפוּרִים לִשְׁתּוֹת לְשִׁכְרָה, וְהָיָה מְקַיֵּם בִּפְשִׁיטוּת צִוּוּי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָמְרוּ: "חַיָּב אָדָם לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי".

 עיין (שיחות הר"ן שיחה קל"א): עִקָּר כַּוָּנָתוֹ שֶׁנִּשְׁמַע וּנְקַבֵּל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בִּפְשִׁיטוּת לִשְׁמר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת כְּמוֹ לְמָשָׁל הַתּוֹרָה הַקָּדוֹשׁ הַזּאת שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם שֶׁעַל-יְדֵי הַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין נִמְתָּקִין הַדִּינִים, הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁיְּחַזְּקוּ עַצְמָן לִשְׂמחַ בִּימֵי שִׂמְחָה, כְּגוֹן פּוּרִים וַחֲנֻכָּה וְיָמִים טוֹבִים אוֹ חֲתֻנָּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל מִינֵי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְווֹת שֶׁיְּחַזְּקוּ עַצְמָן בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְהִתְעוֹרֵר לְרִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף, וְעַל-יְדֵי-זֶה יַמְתִּיקוּ הַדִּינִים כִּי כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה לא בַּשָּׁמַיִם הוּא לֵאמר, שֶׁאֵין מִי שֶׁיָּכוֹל לִזְכּוֹת לָזֶה לְהַמְתִּיק הַדִּינִים עַל-יְדֵי הַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין כִּי-אִם גְּדוֹלִים בְּנֵי עֲלִיָּה רַק כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ כּחַ הַזֶּה כְּשֶׁיְּקֻיַּם הַדְּבָרִים כִּפְשׁוּטָן בֶּאֱמֶת וּבִתְמִימוּת וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הַנַּ"ל.

עיין (ליקוטי הלכות הלכות תפילין הלכה ו' אות ל'): זה בחינת שמחת פורים שהשם יתברך מקבל באהבה כל מה שעושין ישראל מחמת שמחת פורים. אף על פי שיש בהם עניני צחוק ודרך שטות שנראה כאינו ראוי. אף על פי כן השם יתברך מקבל הכל באהבה מחמת שעושין זאת מחמת שמחת פורים הגדולה מאד. ואז אומר השם יתברך (שם) אכלו רעים שתו ושכרו דודים. כי השם יתברך כביכול בעצמו מבקש את ישראל שיאכלו וישתו בשמחה ולא יתביישו עוד וכנ"ל. וזה בחינת מה שקודם פורים מתענין תענית אסתר. כי התענית בשביל תשובה. היינו שממשיכין על עצמן בושה הנ"ל עד שמתבישין להושיט המאכל לפיו כנ"ל. וזה בחינת התענית של כל הבעלי תשובה כי עיקר התשובה היא הבושה שאז מתביישין לאכול על כן מ תענין. וזה בחינת תענית אסתר קודם פורים. ועל ידי זה זוכין לתשובה שלימה שעל ידי זה זוכין לבחינת חיים נצחיים הנ"ל שהוא בחינת חיי עולם הבא שאז נאמר ואכלתם אכול ושבוע וכו' ולא יבושו עמי לעולם כנ"ל. וזה בחינת אכלו רעים וכו' כנ"ל. וזה בחינת משלוח מנות איש לרעהו. שאנו מדבקין במדותיו יתברך וממשיכין הארה זאת בפורים. דהיינו שכל אחד שולח לחבירו מנות ומאכלים לשמחו ולחזקו שיאכל וישתה סעודת פורים ולא יתבייש עוד. כי גם השם יתברך מזהיר ומבקש אז את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתביישו וכנ"ל. כי זה ידוע שכל מצוה ומצוה זאנו מעושין בכל זמן וזמן היא כפי ההארה שצריכין עתה להמשיך מלמעלה כפי הזמן כי באתערותא דלתתא וכו'. ועל כן בפורים על ידי מצות משלוח מנות שאחד שולח לחבירו שאיכל וישתה על ידי זה נמשך הארת פורים שהוא בחינת אכלו רעים השם יתברך מבקש את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתביישו בחינת ואכלתם וכו' ולא יבושו עמי לעולם וכנ"ל. ומתנות לאביונים שהוא צדקה. כי צדקה בחינת שלימות הענוה בחינת אור הפנים וכו' וכמבואר היטב לעיל בענין פרשת שקלים שקורין קודם פורים.

 עיין (ליקוטי הלכות הלכות תפילין הלכה ו' אות ל"ו): וזה בחינת פורים שנקרא על שם הפור שממשיכין אז בחינת תיקון הגורל של הכהן גדול ביום הכפורים. כי פורים בבחינת יום כפורים כמו שכתוב בתיקונים. כי פורים הוא הכנעת המן עמלק שהוא בחינת פגם הברית בחינת (דברים כ"ה) אשר קרך בדרך שעיקר אחיזתו על ידי פגם המחשבה שבראש ח"ו בבחינת ראשית גוים עמלק כמבואר במקום אחר. ובפורים מכניעין אותו. כי נמשך אז בחינת תיקון הפור שהוא הגורל של יום הכפורים שנתן הכהן גדול על שני השעירים גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל שמרמז על בחינת הנ"ל שכל הקדושה שהוא קדושת המחשבה תלויה בחוט השערה. כי השעירים מרמזים על השערות בחינת הן עשו אחי איש שעיר. אבל ביום הכפורים מבררים אותם על ידי הגורל שמעלין שעיר אחד לה' ושעיר אחד מגרשין לעזאזל ובזה תלוי עיקר תיקון התשובה שצריכין להמשיך ביום הכפורים שצריכין ליזהר מאד במחשבתו כחוט השערה. כי המחשבות טובות ומחשבות רעות שהם בחינת שערות הם בבחינת שני השעירים שצריכין להעלות גורל אחד לה' שהם המחשבות טובות וגורל אחד לעזאזל שהם המחשבות רעות לגרשם ממנו לעזאזל ולא יבואו אליו עוד.

עיין (ליקוטי הלכות הלכות נשיאת כפים הלכה ד' אות ד'): וזה בחינת פורים. שעיקר מצות פורים הוא לשמוח בכל עת, לשמח את עצמו בכל מיני שמחה כמו שכתוב (אסתר ט') לעשות אותם ימי משתה ושמחה. וכמו שנוהגים כל ישראל לשמוח בכל מיני שמחות בפורים שזהו עיקר מצות פורים. כי עיקר הכנעת הסטרא אחרא שהוא זוהמת הנחש הוא בפורים. כי אז מכניעין קליפת המן עמלק שהוא עיקר זוהמת הנחש שנמשך על ידי חטא עץ הדעת שמשם אחיזת המן הרשע ימח שמו כמו שאמרו רז"ל (חולין קל"ט) המן מן התורה מנין שנאמר (בראשית ג') המן העץ וכו'. נמצא שהמן הרשע ימח שמו הוא בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע שעל ידי זה נמשך זוהמת הנחש. ועיקר זוהמת המן זוהמת הנחש הוא בחינת עצבות ומרה שחורה שמתגברים בכל עת על ישראל ואינם מניחים אותם לשמוח. כי עיקר הסטרא אחרא הוא עצבות כנ"ל. שזה נמשך מפגם עץ הדעת בחינת (שם) בעצבון תאכלנה שנגזר אז בחינת (שם ו') ויתעצב אל לבו הנאמר בדור המבול שכל זה נמשך על ידי פגם עץ הדעת כידוע. כי עיקר הקדושה הוא שמחה דהיינו לשמוח בהשם יתברך. כי מי שיש לו אמונה שלימה בהשם יתברך בודאי ראוי לו לשמוח תמיד בהשם יתברך. וזה הדבר אי אפשר לבאר בכתב כי הוא לכל חד כפום מה דמשער בלבי' וכבר מבואר בדברינו מזה כמה פעמים. והמן ועמלק שהם בחינת המחקרים והכופרים מהם נמשך עיקר העצבות והמרה שחורה. כי עיקר השמחה הוא שמחת המצות בחינת (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ומי שמאמין בהשם יתברך ובתורתו הקדושה בתממות ובפשיטות כמו שכל ישראל מאמינים, בודאי אין שמחה בעולם כמו שמחת עשיית המצות שאנו זוכין לעשות נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך. 

עיין (ליקוטי הלכות הלכות ברכת הריח וברכת ההודאה הלכה ד' אות ה'): וְזֶהוּ בְּחִינַת תּקֶף הַשִּׂמְחָה שֶׁל פּוּרִים, כִּי עַל יְדֵי כָּל הַנַּ"ל נִתְעוֹרֵר הַשִּׁיר שֶׁיִּתְּעַר לֶעָתִיד. בְּחִינַת שִׁיר פָּשׁוּט וְכוּ'. שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַשְּׂמָחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. כְּפִי הַהֶאָרָה שֶׁמְּקַבְּלִין מִשָּׁם. וְאָז בְּפוּרִים נִתְעוֹרֵר זֶה הַשִּׁיר בְּהֶאָרָה נִפְלָאָה מְאד, כִּי אָז הוּא הִתְנוֹצְצוּת מָשִׁיחַ בְּחִינַת מָרְדְּכַי כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן אָז נִמְשָׁךְ שִׁיר וְשִׂמְחָה וְחֶדְוָה גְּדוֹלָה עַד אֵין קֵץ.

עיין (ליקוטי הלכות הלכות ברכת הראיה אות י"ב): כִּי בַּאֲדָר הוּא פּוּרִים שֶׁאָז הוּא מַפֶּלֶת הָמָן עֲמָלֵק, שֶׁהוּא עִקַּר הַשּׂוֹנֵא הַגָּדוֹל, עִקַּר בַּעַל הַמַּחֲלקֶת וְהַשִּׂנְאָה וְהַקִּנְאָה וְהַקִּנְטוּר שֶׁמִּתְקַנֵּא תָּמִיד בִּקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל וְחוֹלֵק עֲלֵיהֶם וּמִתְגָּרֶה וּמִתְגַּבֵּר לְהַכְנִיס מַחֲלקֶת חַס וְשָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָן, וְעַל יָדוֹ עִקַּר אֲרִיכַת הַגָּלוּת וְחֻרְבַּן הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבְפוּרִים שֶׁהוּא בַּאֲדָר מַכְנִיעִין אוֹתוֹ וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַמְגִלָּה דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת, וְכֵן מְסַיֶּמֶת הַמְגִלָּה וְדבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ, כִּי עִקַּר הַכְנָעַת הָמָן עֲמָלֵק שֶׁהִיא בְּחִינַת מַחֲלקֶת, הוּא עַל יְדֵי שָׁלוֹם. וְעַל כֵּן עִקַּר הַנֵּס שֶׁל פּוּרִים לְהַכְנִיעַ הָמָן עֲמָלֵק הָיָה עַל יְדֵי תַּעֲנִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מה) וְצוּמוּ עָלַי וְכוּ'. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (מו) וְדִבְרֵי הַצּמוֹת וְזַעֲקָתָם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבַטֵּל הַמַּחֲלקֶת, וְלִזְכּוֹת לְשָׁלוֹם כִּי אִם עַל יְדֵי צוֹם וְתַעֲנִית, כִּי כְּשֶׁאֵין שָׁלוֹם צוֹם כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים שֶׁמַּרְבִּין לִתֵּן בְּפוּרִים, וְכָל הַפּוֹשֵׁט יָד לִטּל נוֹתְנִין לוֹ (מז), הַכּל כְּדֵי לְהַרְבּוֹת הַשָּׁלוֹם, בְּחִינַת מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם (מח). וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְכוּ' (מט), כְּדֵי לְהַגְדִּיל הָאַהֲבָה וְהַשָּׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ עַל יְדֵי הַמִּשְׁלוֹחַ מָנוֹת שֶׁשּׁוֹלְחִין מִזֶּה לָזֶה (וְכַמְבאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר (נ)). וְעַל כֵּן אֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא אֲדָר, שֶׁאָז הוּא מַפֶּלֶת הָמָן עֲמָלֵק, כִּי עִבּוּר שָׁנָה שֶׁהִיא עִקַּר תִּקּוּן וּמִלּוּי פְּגִימַת הַלְּבָנָה בְּחִינַת שָׁלוֹם, זֶה הַתִּקּוּן צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ בַּאֲדָר דַּיְקָא, שֶׁאָז הוּא מַפֶּלֶת הָמָן עֲמָלֵק, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַחֲלקֶת וְזוֹכִין לְשָׁלוֹם שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת פּוּרִים כַּנַּ"ל.

עיין (ליקוטי הלכות הלכות בכור בהמה טהורה הלכה ד' אות כ"ב): וזה סוד משלוח מנות איש לרעהו כי המנות של פורים שהם מני מאכל וסעודה של פורים הם בבחי' יראה כי עיקר היראה מתקבל בעת האכילה כנ"ל. שזהו גודל מעלת סעודת פורים שיקרה מאד. מחמת שאז מאירה יראה נפלאה מאד. ועיקר המשכת היראה היא בעת האכילה והסעודה בבחי' לעת האוכל גשי הלום כמובא בלק"ת ואלו המאכלים של פורים הקדוש שהם בבחי' יראה ודעת נפלא. וע"כ נקראים מנות בחי' מן שאכלו ישראל במדבר שהי' דעת נפלא בחי' יראה קדושה בחי' לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וע"כ הוזהרו במן מאד שיהיה להם בטחון ואל יותירו ממנו עד בקר. כי חסרון הבטחון הוא פגם היראה בחי' יראה נפולה שדואג ומתיירא מה יאכל למחר. אבל הירא מה' בוטח בו יתברך ואינו דואג כלל על יום המחרת. בבחי' יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו וכן כתוב בס' הא"ב שיראה ובטחון הם בחי' אחת ע"ש. נמצא שאכילת המן שהוא בחי' בטחון הוא בחי' יראה וזהו בחי' מאכלים של פורים שנקראו מנות בחי' מן בחי' יראה בטחון כנ"ל. ואלו המנות צריכין לשלוח איש לרעהו כדי להמשיך ולהאיר עי"ז הארת פורים שכל המדריגות הגבוהות מאד ישלחו הארת היראה עילאה הנ"ל של פורים לכל המדריגות הנמוכות מאד. כי עתה מגודל השמחה כאלו הכל שוין ונקראים איש ורעהו כנ"ל.