יובל, שאלה: מה שורש המידות הרעות תאוות אכילה או ניאוף ?
תשובה: שאלת משהו שיש בו דקות בספרי רבנו הקדוש שאם לא שמים לב אפשר באמת לחשוב שתאוות אכילה היא השורש אבל באמת היא לא השורש אבל מאד מרכזית בהשפעה על האדם כי באמת תאוות ניאוף היא השורש להכנעת הרע באדם ואסביר.
עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ס"ב): וְרָאשֵׁי הַתַּאֲווֹת הֵם שְׁלשָׁה שָׂרֵי פַּרְעה, 'שַׂר הַמַּשְׁקִים' וְ'אוֹפִים' וְ'טַבָּחִים', שֶׁהֵם: 'קָנֶה' וּ'וֵשֶׁט' וּ'וְרִידִין' שֶׁהֵם בְּחִינַת תַּאֲווֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שֶׁהֵם רָאשִׁים, שֶׁכָּל הַתַּאֲווֹת נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם. (באמת מי שקורא עד לכאן נראה לו כך כי כותב שכל התאוות נמשכים אחריהם, אבל ההבנה הנכונה לזה היא דרך תורה י"ז חלק א').
עיין (ליקוטי מוהר"ן תורה י"ז חלק א'): וְהַתִּקּוּן לָזֶה, לְהַכְנִיעַ וּלְבַטֵּל כְּסִילוּת הַשֵּׂכֶל, הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת מִזְבֵּחַ, כִּי עִקַּר יְנִיקַת הַכְּסִילוּת, דְּהַיְנוּ הַקְּלִפּוֹת, הוּא רַק מִבְּחִינַת מִזְבֵּחַ (עַיֵּן זהַר תְּרוּמָה קל"ט), הַיְנוּ בְּחִינַת אֲכִילָה, כִּי 'שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר כְּמִזְבֵּחַ' (בְּרָכוֹת נ"ה), וּמִשָּׁם עִקַּר יְנִיקָתָם וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ אַחַר אֲכִילַת אִישׁ הַכָּשֵׁר, בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בִּלְבּוּל הַדַּעַת קְצָת אַחַר הָאֲכִילָה, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיְּנִיקַת הַכְּסִילוּת הוּא מִשָּׁם אַךְ צָרִיךְ שֶׁלּא לִתֵּן חִיּוּת לְהַקְּלִפּוֹת, כִּי אִם כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם וְלא יוֹתֵר וְאָז כְּשֶׁהַמִּזְבֵּחַ כְּתִקּוּנוֹ, הַיְנוּ שֶׁהָאֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת כָּרָאוּי, אֲזַי נִכְנָעִים הַקְּלִפּוֹת, הַיְנוּ הַכְּסִילוּת, כִּי אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם כּחַ וְחִיּוּת, כִּי אִם כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם, שֶׁזֶּה מֻכְרָח לִתֵּן לָהֶם, כַּיָּדוּעַ, אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם שׁוּם כּחַ וְחִיּוּת יוֹתֵר מִכְּדֵי חִיּוּתָם וְעַל כֵּן עַל-יְדֵי אֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת נִכְנָע הַכְּסִילוּת וְנִתְרוֹמֵם הַשֵּׂכֶל. (מה שרבנו הקדוש התכוון מקודם בתורה ס"ב, שכל התאוות נמשכות מתאוות אכילה, ניתן לראות כאן, כי התורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר.
כמו שכתוב ממרחק תביא לחמה, דהינו שבקיאים בעוד תורות של רבנו הקדוש זה שופך אור להבין נכון דבריו הקדושים, פה בתורה י"ז רבנו הקדוש מסביר שאוכלים בתאווה, לא בקדושה, זה כאשר הוא זולל ושובע, אוכל במהירות והלעטה, כמו שתכף אראה, זה גורם יניקת הקליפות מדעת האדם מה שגורם לו כסילות השכל.
ואין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, לכן השפעת תאוות אכילה על האדם גורמת הארת שכלו או החשכת שכלו.
אבל עם מוחו פגום מפגם הברית, עקב תאוות ניאוף, גם עם יאכל ברוגע ובקדושה, אזי יאיר שכלו בבחינת התיקון שהוא כרגע. לכן צריך להבין החילוק, תאוות אכילה משולה לאור או חושך בחדר ותאוות ניאוף לראיית האדם, אם היא ברורה או לא, דהיינו מצב תיקון חכמתו ובינתו שזה סוד עניין פגם הברית סילוקא דיסודא עד אבא ואמא. כך שמי שמתוקן בברית ומוחו שלם, על פי רוב לא יאכל בהלעטה, אבל במידה וגם ותתגבר עליו תאוות אכילה עקב שונאים או שקר שיצא מפיו וכו' (כמובא בספרי רבנו הקדוש במקומות אחרים), אז עקב יניקת הקליפות וכסילות שתכנס לשכל עלול להתגבר עליו שאר התאוות באותה העת, אפילו שבמצב רגיל עקב תיקונו מצד עצמו הוא נקי מהן, אלא בגלל התגברות הקליפות ינסו להפילו.
ומי שפגום בברית ומוחו אינו שלם גם עם יאכל בקדושה לא ינקו הקליפות אבל עדיין מצד עצמו יש בו תאוות ומידות רעות עקב שלא תקן חכמתו, רק שעם גם יאכל בהלעטה יתגברו עליו דברים אלו יותר כי יתווספו לזה יניקת הקליפות.
לסיכום תאוות אכילה משפיעה על התגברות החיצונית על האדם בעיקר גדול ותאוות ניאוף על תיקון האדם עצמו ושכלו שלו לכן תאוות אכילה לא מגדרת שורש התאוות והמידות רעות כמו שתכף אראה מרבנו הקדוש).
עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה י"ז): כְּשֶׁאוֹכֵל כְּזוֹלֵל וְסוֹבֵא, שֶׁזֶּה בְּחִינַת פְּגַם הַמִּזְבֵּחַ, אֲזַי יוֹנְקִים הַקְּלִפּוֹת, דְּהַיְנוּ הַכְּסִילוּת, יוֹתֵר מֵהָרָאוּי, וַאֲזַי מִתְגַּבֵּר הַכְּסִילוּת עַל הַשֵּׂכֶל; אֲבָל עַל-יְדֵי אֲכִילָה כָּרָאוּי נִכְנָעִין. (פה רואים הלשון אוכל כזולל וסובא זה נקרא גדר תאוות אכילה דהינו אם אוכל ההפך מזה זה אכילה כראוי דהינו לאכול במתינות).
עיין (ליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ל"ו): וְדַע שֶׁכְּלָלוּת שֶׁל שִׁבְעִים לָשׁוֹן שֶׁל מִדּוֹתֵיהֶן הָרָעוֹת הַלָּלוּ, הִיא תַּאֲוַת נִאוּף וְהוּא תִּקּוּן הַכְּלָלִי, מִי שֶׁמְּשַׁבֵּר הַתַּאֲוָה הַזּאת, אֲזַי בְּקַל יָכוֹל לְשַׁבֵּר כָּל הַתַּאֲווֹת. (פה רואים שרבנו הקדוש מגדיר תאוות ניאוף כתיקון הכללי דהינו שורש התאוות והמידות הרעות שעל ידי ביטולה בנקל לבטל הכל).
עיין (שבחי הר"ן שיחה ט"ז): וְהָיָה קָדוֹשׁ גָּדוֹל מְאד מְאד בִּפְרִישׁוּת תַּאֲוָה זוֹ בִּפְרִישׁוּת גָּדוֹל וּבִקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה וְנוֹרָאָה מְאד וְאָמַר שֶׁהַבַּעַל דָּבָר רָצָה לְהַנִּיחַ לוֹ הַכּל רַק שֶׁהוּא יְוַתֵּר לוֹ דָּבָר אֶחָד וְהוּא אָמַר לְהִפּוּךְ שֶׁהוּא יַנִּיחַ הַכּל, רַק אוֹתוֹ הַדָּבָר אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנִּיחַ מִלְּשַׁבְּרוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁהַבַּעַל דָּבָר הָיָה מְרֻצֶּה לְהַנִּיחַ לוֹ שֶׁיְּשַׁבֵּר כָּל הַתַּאֲווֹת רַק שֶׁהוּא יְוַתֵּר לוֹ דָּבָר אֶחָד מִן הַסְּתָם הַיְנוּ הַתַּאֲוָה הַכְּלָלִית הַנַּ"ל, שֶׁעִקַּר הַיֵּצֶר הָרָע הוּא בְּתַאֲוָה זוֹ אֲבָל הוּא, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אָמַר לְהֵפֶךְ שֶׁהוּא יַנִּיחַ לוֹ הַכּל לִבְלִי לְשַׁבְּרוֹ, רַק זאת הַתַּאֲוָה רוֹצֶה לְשַׁבְּרָהּ לְגַמְרֵי.
וְכֵן הָיָה נוֹהֵג מִתְּחִלָּה שֶׁכָּל מְגַמָּתוֹ וְכָל יְגִיעָתוֹ הָיוּ רַק לְשַׁבֵּר בָּרִאשׁוֹנָה הַתַּאֲוָה הַכְּלָלִית הַזּאת וְלא הָיָה מַשְׁגִּיחַ כְּלָל בִּתְחִלָּה לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת אֲכִילָה, רַק אַדְּרַבָּא, בִּתְחִלָּה הָיָה אוֹכֵל הַרְבֵּה מְאד מְאד. (אשר מכאן רואים בברור הדרך אשר נהג בה הוא זיע"א בעצמו שקודם ביטל התאווה הכללית דהינו תאוות ניאוף).
